יונתן הרקדן
New member
אני מאוכזב
אני אוהב את נינט טייב. באמת שאוהב. האמת שלא תמיד אהבתי, בהתחלה לא הבנתי בכלל מה זאת ההיסטריה הזאת סביבה וסביב כוכב נולד 1. שנאתי את זה. אבל התודעה הנינטית חדרה אליי לאט לאט. קודם, בכל פינה אפשרית עם "ים של דמעות", אחרי זה עם עשרות הביצועים המחודשים האחרים שהקליטה. אח"כ באו "כמו ששיר נוגע" ו"עד סוף העולם" שריגשו אותי ואחרי זה דמותה של נינט לוי ב"שיר שלנו 1" שעשתה את המפנה האמיתי ונגעה בי. התאהבתי בבחורה הפשוטה מקרית גת, הערצתי את הדרך שעשתה, את המאמצים להרזות ולהוכיח שהיא לא נבחרה סתם. התחברתי לפשטות שלה, לתמימות, לחום ולאהבה ששידרה מכל פינה תקשורתית. הזוגיות המקסימה עם רן דנקר, למידת המשחק שלה שהלכה והשתפרה ב"שיר", הפירגון שלה והרצון שלה ללמוד ולהצליח, להתברג אל תוך הבועה התל אביבית שכל כך שונה מקרית גת - בקיצור, הכל. גם כשנפרדה מדנקר ועברה לזרועותיו של יהודה לוי, גם כשהושמצה עוד לפני שהתחילה הקריירה שלה, גם לפני שהאלבום שטרם יצא נקטל באכזריות - אני עמדתי מנגד והצדעתי והגנתי וחיכיתי בכיליון עיניים לרגע שייצא הסינגל הראשון. והוא הגיע. מודה שבהתחלה לא התחברתי, קצת תהיתי ולא הבנתי. אבל "כשאתה כאן" חדר עמוק לשורשים ועוד יותר ממנו הסינגלים הבאים (בעיקר "יחפה" המקסים). שמעתי את רחשי הקהל ואת הליחשושים שהיא רוקיסטית ולא מתאים לה, ומה אביב גפן קשור ומה זאת התדמית הזאת ומה פתאום היא ממסחרת את עצמה באורנג' - ועדיין הגנתי. כשהתחתנתי וזכיתי לברכה אישית ממנה הוקסמתי מהפשטות, החום והנינט של פעם, זו שבאמת נראתה כמו הבחורה ההיא מקרית גת. כל האכזבות נמוגו להן כבת אחת. גם כשהופיעה ב"כוכב נולד 4" עם הפוני האודם והדמות הרוקיסטית - משהו שלא התחברתי אליו, עדיין הצדעתי - למרות שקצת התאכזבתי. התרכזתי בדמות ההיא הפשוטה מהעיר הדרומית והמשכתי לנגן את הפלייליסט הנינטאי בלופים היסטריים ששיגעו את כל באי המשרד שלי. אבל היום משהו כבר נשבר. לא אהבתי את הקליפ, את הרוקיסטיות המופרעת הזאת סטייל אביב גפן, את הדם, את השחור המאיים, את הסגנון העטלפי המאיים שהרס לי לגמרי את אחד השירים היפים ביותר של נינה. אני עדיין אוהב, מעריץ, מאזין, איך שתקראו לזה. אבל מאוכזב ומתגעגע. מתגעגע לנינה של פעם, לנינה של קרית גת, הפשוטה, בלי האודם, בלי הפוני, בלי הקפדנות הבובתית שהפכה להיות, בלי הפוזה. אז פשוט תיקחו תיקחו אותה מכאן ותחזירו לי את הילדה ההיא, שעלתה עם "ים של דמעות" וריגשה עד דמעות. כי זאת כבר ממש לא היא.
אני אוהב את נינט טייב. באמת שאוהב. האמת שלא תמיד אהבתי, בהתחלה לא הבנתי בכלל מה זאת ההיסטריה הזאת סביבה וסביב כוכב נולד 1. שנאתי את זה. אבל התודעה הנינטית חדרה אליי לאט לאט. קודם, בכל פינה אפשרית עם "ים של דמעות", אחרי זה עם עשרות הביצועים המחודשים האחרים שהקליטה. אח"כ באו "כמו ששיר נוגע" ו"עד סוף העולם" שריגשו אותי ואחרי זה דמותה של נינט לוי ב"שיר שלנו 1" שעשתה את המפנה האמיתי ונגעה בי. התאהבתי בבחורה הפשוטה מקרית גת, הערצתי את הדרך שעשתה, את המאמצים להרזות ולהוכיח שהיא לא נבחרה סתם. התחברתי לפשטות שלה, לתמימות, לחום ולאהבה ששידרה מכל פינה תקשורתית. הזוגיות המקסימה עם רן דנקר, למידת המשחק שלה שהלכה והשתפרה ב"שיר", הפירגון שלה והרצון שלה ללמוד ולהצליח, להתברג אל תוך הבועה התל אביבית שכל כך שונה מקרית גת - בקיצור, הכל. גם כשנפרדה מדנקר ועברה לזרועותיו של יהודה לוי, גם כשהושמצה עוד לפני שהתחילה הקריירה שלה, גם לפני שהאלבום שטרם יצא נקטל באכזריות - אני עמדתי מנגד והצדעתי והגנתי וחיכיתי בכיליון עיניים לרגע שייצא הסינגל הראשון. והוא הגיע. מודה שבהתחלה לא התחברתי, קצת תהיתי ולא הבנתי. אבל "כשאתה כאן" חדר עמוק לשורשים ועוד יותר ממנו הסינגלים הבאים (בעיקר "יחפה" המקסים). שמעתי את רחשי הקהל ואת הליחשושים שהיא רוקיסטית ולא מתאים לה, ומה אביב גפן קשור ומה זאת התדמית הזאת ומה פתאום היא ממסחרת את עצמה באורנג' - ועדיין הגנתי. כשהתחתנתי וזכיתי לברכה אישית ממנה הוקסמתי מהפשטות, החום והנינט של פעם, זו שבאמת נראתה כמו הבחורה ההיא מקרית גת. כל האכזבות נמוגו להן כבת אחת. גם כשהופיעה ב"כוכב נולד 4" עם הפוני האודם והדמות הרוקיסטית - משהו שלא התחברתי אליו, עדיין הצדעתי - למרות שקצת התאכזבתי. התרכזתי בדמות ההיא הפשוטה מהעיר הדרומית והמשכתי לנגן את הפלייליסט הנינטאי בלופים היסטריים ששיגעו את כל באי המשרד שלי. אבל היום משהו כבר נשבר. לא אהבתי את הקליפ, את הרוקיסטיות המופרעת הזאת סטייל אביב גפן, את הדם, את השחור המאיים, את הסגנון העטלפי המאיים שהרס לי לגמרי את אחד השירים היפים ביותר של נינה. אני עדיין אוהב, מעריץ, מאזין, איך שתקראו לזה. אבל מאוכזב ומתגעגע. מתגעגע לנינה של פעם, לנינה של קרית גת, הפשוטה, בלי האודם, בלי הפוני, בלי הקפדנות הבובתית שהפכה להיות, בלי הפוזה. אז פשוט תיקחו תיקחו אותה מכאן ותחזירו לי את הילדה ההיא, שעלתה עם "ים של דמעות" וריגשה עד דמעות. כי זאת כבר ממש לא היא.
