אני לא נרדם

[סpap]

אני לא נרדם

מקשיב למשהו שכאילו לינקק,
חושב על ניקים
הבלחות של תמונות
חצאי פרצופים שפתיים
תמונות שנחתכות
פנים של אנשים זרים
גוף מרוחק ללא ראש
שורות על גבי שורות על גבי שורות על גבי שורות על גבי שורות על גבי שורות
חלומות נטולי פנים חלומות אבסטרקטים
נקשרים לניקים, לאשליה לדמיון למשחקי מילים
לתחביר לרוך לעוצמה לבילבול
לחיספוס לאדיבות לבוטות לחולשה
לחוזק לכמיהה למילה לבדידות לחיבוק
לחום ללטיפה לחמלה לסטירה לדריכה לבעיטה לחיוך להזדהות לחיבור לניקור
הנשמה מוחצנת
נשמה נטולת עקבות נטולת רסנים
ניקים , יורים
שוכחים שסיכול ממוקד זה רק באישור הקבינט הבטחוני
יורים ובוכים
האלכוהול / הנקמנות / התסכול / חסכי ילדות / מירמור / כעס על העולם / כעס על עצמי / כעס על למה אני פה /
מהלינקוק של כאילו הגעתי לאוסף
שמתנגן ברצף,
אותו מיתר מתנענע בצליל חד גוני והוא
ספק שר ספק אומר ספק מדבר
אני לא מקשיב העיניים נעצמות
ניק אחד, נשי, מתרומם מעל כולם, מביט בי,
שורות על גבי שורות על גבי שורות על גבי שורות
של אותיות
המציאות פחות ברורה
אני נזכר בפנים בעיניים בריחות
ריח גוף במקומות הנסתרים ותוהה אם אלה אותם ריחות
הכל כל כך נקי כל כך סטרילי
ולפעמים הסטרליות מתנפצת באבחה של פרץ גועל מקלדתי של אנשים דוחים
הכל מתערבב, נשים שיצאתי אבל לא הכרתי, נשים שהכרתי אבל לא ראיתי,
טיפוסים צבעוניים ומילים,
המון מילים, נטולות ריח נטולות גוף, מחלחלות,
מתערבבות עם המציאות,
מתחרות בחלומות
ובוקר אתה מתגעגע ולא יודע למה

 

[השמש זורחת גם היום]

היא פסעה פנימה בפנים חתומות

היא לא אחת ששמה את הלב על השולחן. היא תעשה כאילו,
תפלרטט עם האפשרות להתגלות ולגלות קצת מעבר
למילים הרבות שחושפות הרבה מידע ואנשים וימים ואירועים,
אבל לא משאירות ולו חריץ לרגשות הגואים הכלואים ברווח שבין התעוזה והבושה.

היא היתה מתבוננת בהם שופכים כאבים וקללות,
אהבות ושנאות, חיבוקים מדומיינים, מתביישים ומצטערים.
והיא רק מתבוננת היתה במופע הגרוטסקי שלהם ומצקצקת
בלשונה על חוסר האלגנטיות שבדבר. על הגיחוך אפילו.
היתה מצקצקת על הרצון הנואש לחזור אחורה, להתרחק,
להיות שוב מתבונן ולא צעצוע-שעשוע להמון.

אבל היא שמה את הלב טיפין טיפין
אף שידעה שזה מגוחך ונואש.
והיא לרגע שוב מתבוננת מהצד בעצמה
ומבינה כמה עליבות מתרכזת בנסיון שלה
להשיב את הנעשה.

והנה גם היא מצטעצעת לעיני המתבוננים. מתבזה אפילו.
והם מצקצקים בלשונם למולה.
היא היתה מעדיפה עשרות מונים לרדת
מהבמה החשוכה, גם אם כבר כעורה ועייפה,
ולהצטרף לעדת המצקצקים.


אולי אפילו היתה פותחת פוסט באחד הלילות הלבנים
על מילים של אנשים אחרים.

 

[כאילו יש מחר]

אני לא מגיב לזה.

כי מה שאכתוב כעת יחוויר מול כתבייך
ויאדים ממבוכה

יחוויר ויאדים בו זמנית
מאורה של השמש.

מבלבל?
אידיוט בגילי מתבלבל.
מרלבורו אידיוט כמוני צריך קצת זמן לעכל.
להרהר בזמן איכות בתוך הקדסה
ובהפסקות הסיגריות הארוכות
לנסות להבין איך ככה באמצע החיים
נפלה עליו אהבה כזו
(ואת אוהבת אותי. אל תתבלבלי. כי אין לי הסבר אחר להתנהגות הזו שלך)
ילד אידיוט כמוני עדיין מתבלבל
כי הוא חושב שהחיבוק שהוא קיבל מהאישה המדהימה הזו
הוא חיבוק מיני
כי כך הוא רוצה
כאן ועכשיו.
נו ילד.



לא מזמן כתבתי שיש לי סיפורי מסעות משלי,
בהם אני נגעתי באנשים.


מתברר שיש לי הרבה חומר לעכל (ואולי לספר, אם אתבקש)
על איך ילדת חופש נגעה בי
ככה באמצע מסע החיים.


"שלח"

 

[השמש זורחת גם היום]

אני מובכת עד העצם

בחיי

ואני מעדיפה לכתוב לך במסר.
ולומר לך משהו על אהבה...
שהיא קודם אהבת אדם לאדם
ואחר כך (ואם זכו) אהבה אישה לגבר
וגבר לאישה.

ואלוהים עדי שהדימוי הנשי שלי נפגע
לחלוטין בימים האחרונים. אז לבינתיים אני אדם ואוהבת
אותך אהבת אדם לאדם.

(ועכשיו אשתוק ואמשיך בפרטי)

וזה היה יפה

 

[hofit1980]

משתעשעת הרבה בכתיבה?

מרתק לקריאה

 

[ילד רע ומר]

רוב הזמן

את מדהימה.

 

[השמש זורחת גם היום]

תודה לכם

מישהו קורא את השטויות שלי! יאאי!

 

[wish2]

אני אוהבת להיות פה

אבל לפעמים אני מרגישה שמתערבבים לי החיים עם המקום.
כשזה קורה אני מנערת את הראש וזזה קצת.
מה שקרה לך שהביא אותך לכתוב מה שכתבת קרה לי כמה פעמים.
כל הניקים המרצדים האלה.
אתה בנית דמות לכל אחד.
פנים,חיוך,קול.
אתה קרוב לשנוא מישהו ועוד יותר קרוב לאהוב,להשתוקק לאחר.
לפני כמה זמן הייתי סטלה לגמרי וכתבתי וכתבתי וזרמתי לי עם התודעה הזו שיש רק למי שנמצא במימד אחר.
ואז כולם קפצו לי מול העניים.
ואז עבר לי בראש שאנחנו כמו באולם ענקי וישן וכולם עם מסכות ונציאניות.
שלי בטח סגולה עם נוצצים,של המכופף כחולה חלקה,של הילד שחורה,שלך אדומה,לסוקי יש רק פס חום שמסתיר את העיניים.
זה עשה לי כמעט סחרחורת.
אבל..
עם הזמן אתה מתחיל להכיר אנשים.
ואתה כבר יודע איך נשמע הקול של מי שכותב לך משהו עוקצני.
אתה יודע איך נראה חיך כשתוקעים לך אייקון מעצבן.
הרבה פעמים חשבתי יום אחד לרצוח את וויש.
להשמיד אותה.
מי היא?
רק חצי ממי שאני באמת.
לא חשוב כמה אני אנסה אני לעולם לא אצליח להעביר באמת את מי שאני.
אבל אני אוהבת אותה את הזונה.
באמת.
ואם זה חלק מההשתקפות שלי בעולם.
אז לא בטוח שזה כל כך רע.

בוקר טוב,
שכל אחד יקח לו ניק להיום.
יהיה כיף.

 

[יחפהבפארק]

נפלא היה לקרוא את שלושתכם

ואכן כמו פינה ספרותית,
או יותר נכון, פנינה ספרותית, בפורום.
סתם פורום. משוחחים, מקללים, מזיינים, מוצצים.
מדי פעם מופיעה לה הבלחה של בן אדם בשר ודם.
לא מצוצה מהאצבע או מהפיטמה.
באה היישר מהקורקבן. מהבטן הרכה.
ואז מישהי עונה, ועוד אחת עונה, והבטן הרכה של מישהו
הופכת לקערה שכל אחד מוהל לתוכה עוד טיפת דם
עוד טיפת זיעה. וזה יפה. אני אוהבת את זה.
ולא בקטע המרגש. זאת פנינה אמיתית.
רק צדף פצוע מייצר פנינה. זאת האמת.
אם אתם לא מאמינים לי, אז תגגלו.
רק צדף פצוע מייצר פנינה.
והייתה כאן פנינה.

 

[shayCn]

הכי ריגשת אותי

כאב החיים הוא זה שיוצר,שמייצר.
הרגש הקשה הכי מנציח את החומר,
הוא עולה בעוצמה מהלב ונוחת במהלומה
על ברזל.על עץ.על נייר.
הכאב הוא זה שמפעיל יותר מכל,
הוא הזרע ממנו יצמח האילן.

 

[יחפהבפארק]

תודה

 

[wish2]

יש משהו מאוד מושך בהתייסרות

אני לא יודעת למה.
אבל זה שם.

 

[shayCn]

ברור שתגידי את זה

את פולניה מקראקוב

 

[Aronsona]

תענוג היה לקרוא את שלושתכם.

חלק לפחות ממקום של כאב.
אני מניח\מקווה שכתיבה כזו מהבטן משחררת.

 

[השמש זורחת גם היום]

נהנתי

 

[ילד רע ומר]

שבחיים שלך לא תרצחי את וויש.

ואני חייב פעם לחבר USB לעולם הדמיון שלך.
אני חייב לראות מה קורה שם.


ולמה המסיכה שלי שחורה??

 

[ThisIsThe308]

שחור זה כמו שום צבע

זה בגלל שאף אחד לא יודע עליך כלום, אז איך אתה מצפה שיבחרו לך צבע הולם? על סמך מה בדיוק?

 

[ילד רע ומר]

כולם יודעים עלי הכל.

אני מדבר ברור.

כל השאר רכילות.

 

[ThisIsThe308]

הרשה לי לפהק

 

[ילד רע ומר]

פהק אחשלו . בכיף.