אני לא לבד
היום יכולתי לחוש כך כשיצאתי מן הבית.
יש לפעמים מעבר קשה ביציאה מן הבית, כאילו אני הולכת להבלע, להסתחרר, לא לדעת
כבר הרבה זמן יש את היחד, כמו, בתוך שיחה משמעותית, בגילוי והתגלות ויצירה, יש לי עם מי
כמו לחזור להיות חבוקה, אבל אחרת, חיבוק שפותח להרגיש גם פנימה וגם החוצה ולהפתח עוד, לפעמים כאקסטזת מעוף וחיק באותו זמן (אקסטזות בין קרעי תחושה)
אבל עדיין, הצעדים שלי מחוץ לסיטואציה היחד-ית, חשו כיציאה מתחומי אפשרות הסינתזה שלי, אין חיבור, ולבד אל מול העולם
לוקח הרבה זמן של יחד-יות, שירקם לכדי הגוף שלי, כחלק פנימי שלי, לכדי שילך איתי לכל מקום, מספיק נוכח, כמו ללכת בשמחה של מעוברת, והעובר הוא לא כמוס בתוכי, אלא הדיבור והחומר שהגוף שלי מייצר 'עם העולם'
לוקח זמן להרגיש את נקודת המבט הפנימית שלי_ היא צריכה להיווצר, כחיבור של המשהו הפנימי, שסירבתי להכיר שבכלל קיים, עם נקודות מבט חיצוניות שמאפשרות את קיומו ואיפשרו כאיבר מפרה
להיות מסוגלת מעט בספציפיות של מגע, בחוץ מאיים פחות (כרקמה שהתמיינה לתכלית תפקודה, מסוגלת בהטמעה)
היום יכולתי לחוש כך כשיצאתי מן הבית.
יש לפעמים מעבר קשה ביציאה מן הבית, כאילו אני הולכת להבלע, להסתחרר, לא לדעת
כבר הרבה זמן יש את היחד, כמו, בתוך שיחה משמעותית, בגילוי והתגלות ויצירה, יש לי עם מי
כמו לחזור להיות חבוקה, אבל אחרת, חיבוק שפותח להרגיש גם פנימה וגם החוצה ולהפתח עוד, לפעמים כאקסטזת מעוף וחיק באותו זמן (אקסטזות בין קרעי תחושה)
אבל עדיין, הצעדים שלי מחוץ לסיטואציה היחד-ית, חשו כיציאה מתחומי אפשרות הסינתזה שלי, אין חיבור, ולבד אל מול העולם
לוקח הרבה זמן של יחד-יות, שירקם לכדי הגוף שלי, כחלק פנימי שלי, לכדי שילך איתי לכל מקום, מספיק נוכח, כמו ללכת בשמחה של מעוברת, והעובר הוא לא כמוס בתוכי, אלא הדיבור והחומר שהגוף שלי מייצר 'עם העולם'
לוקח זמן להרגיש את נקודת המבט הפנימית שלי_ היא צריכה להיווצר, כחיבור של המשהו הפנימי, שסירבתי להכיר שבכלל קיים, עם נקודות מבט חיצוניות שמאפשרות את קיומו ואיפשרו כאיבר מפרה
להיות מסוגלת מעט בספציפיות של מגע, בחוץ מאיים פחות (כרקמה שהתמיינה לתכלית תפקודה, מסוגלת בהטמעה)