אני לא יודעת

C l o n e

New member
אני לא יודעת

מה לעשות עם עצמי. אמא שלי חולה כבר כמה שנים במחלת נפש, על תקשורת כלשהי איתה אין מה לדבר לפעמים היא מבינה "תזיזי את היד" כשמחליפים לה חיתול או"תפתחי את הפה" כשמאכילים. אי אפשר אפילו לוהחשיב אותה כבן אדם, אבא שלי החליט שהוא יהיה המטפל שלה לכל החיים שלו, בגלל שהוא מרחם עליה הוא מקריב את כל חייו לטיפול באישה חולה! על להתחתן שוב אין מה לדבר, שום יחסים עם נשים, שום כלום,ואני הייתי מעדיפה שלא תהיה לי אמא בכלל מאמא כזו.. אני מחכה שהיא תמות כי ככה יהיה לנו וגם לה יותר טוב כי זה לא חיים.. אוליי הגזמתי, אליי לא הייתי צריכה לרשום כאן כי אני א יודעת מה אני רוצה מהפורום הזה בעצם אבל כרגע בא לי לכתוב אז שיהיה. בכל אופן אני מרחמת עליה מאוד אבל אני במקום אבא הייתי מאשפזת אותה, אלה לא חיים בשבילו ובשביל הבת שלו ואשתו......... אוליי זו הסיבה לחוסר ההצלחה בכמעט כל מה שאני עושה, להפרעות האכילה ירידה ועליה במשקל לדכאונות וכל השאר.. האם זה רע שאני מקווה שתמות?? אני לא שונאת אותה! החיים שלה נגמרו בצורה כל כך אכזרית והרי היו לה חלומות ואהבות ... כל כך חבל.. הלוואי והיא הייתה יכולה להבריא או שכבר כל זה יסתיים הלוואי ויסתיים מהר בעצם אי לא מקווה שתמות.. טוב זה באמת לא משנה מה אני מקווה.. רק שזה יסתדר איכשהו. אני יודעת שלא יסתדר.
 

jinjetta

New member
ברוכה הבאה, C l o n e

קראתי את הודעתך, ונראה שאת מתמודדת עם מעמסה כבדה ביותר. אני מבינה את הבלבול והתסכול שאת חשה, וזה טבעי מאוד במצב כזה. אין ספק שנוכחותה של אם חולה, שלפי התיאור שלך זקוקה לסיעוד קבוע, משפיעה על כל בני המשפחה, וכל אחד מתמודד עם הדברים אחרת. האם את נעזרת באיזו מסגרת תמיכה או ייעוץ (אישי, קבוצתי, משפחתי)? ושוב, ברוכה הבאה לפורום. נשמח אם תמצאי כאן מעט נחמה ומקום לפרוק את הכאב
שיהיה רק טוב
 
אני א יודעת

את ההפרעות ההתנהגות שלך על תשליחי על אמך את לא בולמית בגלל מצבה של אימך אני לא מבינה מה מפריע לך שאביך מטפל באימך הרי הנטל לא נופל עליך והוא לא מיתלונן בפניך הכי קל זה לאשפז אנשים חולי נפש ולהוקיע אותם מהחברה כמו חבורת מצורעים בימי הבניים היה כדאי מאוד שאת עצמך תלכי לטיפול פסיכולוגי דחוף לטפל בהפרעות האכילה וההתנהגויתיות שלך לפני שאת מנסה לרפאא את אימך רוצי את לטיפול
 

מורןא

New member
מה הקשר???????????????????

זה בכלל לא הכי קל לאשפז. זה הכי לא פשוט שיש. זה כואב ומטיש וקשה נורא. אבל אבא שלה חייב לבנות חיים משלו. אגב רק לידיעתך אישפוז זה לא להוקיע מהחברה בהכרח, בבתי חולים טובים מספקים מערכת יום שיגרתית לחלוטין שמאפשרת לחולה להרגיש תחושה רגילה. הם נמצאים שם יחד וההרגשה של הביחד מאד תורמת לחולה. וההפרעות שלה הם כן צורה שהיא למדה להתמודד עם קשיים והיא למדה את זה ולא יעזור כלום מאימה. ילדים לחולי נפש לומדים לפתח הפרעות בעצמם, תשאלי כל פסיכולוג. אני בעד שהיא ואביה יחיו ויהנו מהחיים והם לא יכולים להשתעבד לטיפול באימה כל חייהם
 
מה קשור

כאחת שקשורה חזק ועמוק לנושא מישני ההטים כילד להורה כזה ואמא לילד חולה אני מכירה אתה הנושא על שני צידו וואו כנראה שאת לא קרובה לנשוא האישפוז ואינך יודעת שאפשר לשכוח שם חולה להרבה זמן ומאחר ואת כול כך חכמה הנושא ויודעת עד עמה זה עושה להם טוב הביחד לחולים ועד כמה הביחד תורם להם אולי ניקח את כול חולי הנפש במדינה ונאשפז אותם הביחד שלך יעשה להם טוב וככה כול המישפחות הקשורות לחיולים יריגשו טוב לבנות להם חיים אחרים ונהנה מהחיים ונישח אותם אין לי צורך לשאול שום פסיכולוג יקירתי על מהות האישפוז ועל מה עוברות המישפחות אמרתי לך כבר אני מישני צידי המיתרס וברוב עבונותי אני גם פסיכולוגית קלינית לילדים פגועי נפש
 

jinjetta

New member
../images/Emo18.gif בואו נשמור על תרבות דיון

הפורום נועד להיות מקום תמיכה למתמודדים עם בני משפחה פגועי נפש. כולנו, מן הסתם, מאוד רגישים בנקודה הזו, וכדאי שננהג בכבוד אחד עם השני. כל אחד ואחת מאיתנו אומרים בסה"כ את מה שאנחנו חושבים, וגם אם מישהו טועה לדעתנו כדאי לומר לו זאת בנימוס ולא בכעס. ולעניין השאלה שעלתה כאן.. יש מגוון של מחלות נפש, וגם אותה מחלה באה לידי ביטוי בצורות שונות ובעוצמות שונות אצל אנשים שונים. גם יכולת ההתמודדות ואופן ההתמודדות של האנשים מסביב במשפחה הקרובה והמורחבת משתנה, כי אחרי הכל, אנחנו אנשים שונים שמגיבים אחרת למצבים שאנחנו נתקלים בהם. לפעמים הנוכחות של אדם פגוע/חולה נפש בתוך המשפחה מערערת מאוד את היציבות המשפחתית כולה. ניתן לומר שמשפחה לא בוחרים, וזה מה יש וצריך להתמודד, אבל אני לא בטוחה שזו הדרך הנכונה להתמודד עם הדברים. מן הסתם האדם החולה משפיע על כל שאר המשפחה, ואם הם לא מתמודדים עם זה טוב במיוחד, זה גם משפיע על סיכויי החלמתו היחסית של האדם פגוע הנפש. אם כל דבר שהוא עושה מעצבן את האחרים (או אפילו את חלקם), והם מגיבים אליו בחוסר סבלנות, זה בהחלט עשוי לפגום בהתמודדות שלו עם הדברים. אדם חולה נפש אינו חסין בפני זה, בדיוק כמו האנשים שאינם חולים. אני לא בטוחה שתמיד האישפוז הוא הדרך הנכונה. לאשפוז "סגור" יש מטרה קצרת טווח לדעתי, והיא לא מתאימה לכל סוגי המחלות, בטח לא לטווח ארוך. אבל יש דרכים נוספות לצמצם את החיכוך ואת הפגיעה בחייהם של שאר בני המשפחה. ההורים שלי למשל הוציאו את אח שלי מהבית, וכיוון שהוא לא עובד אז היו צריכים לשלם לו את כל העלויות, על מנת ליצור לפחות מראית עין של חיים רגועים יותר, ולאפשר לי לגדול "בשקט". האם זו היתה האופציה הטובה? אף פעם אי אפשר לדעת...
 

מורןא

New member
ברור לגמרי

כל אחד ומה שמתאים לו. יש אנשים עם הפרעות נפשיות שהולכים לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ולא צריך לאשפז אותם. וזה בהחלט נכון שכדי שהמטופל יבריא צריך שהמשפחה תהיה חזקה.
 

מורןא

New member
אני אשמור על תרבות הדיבור כי כזאתי

אני. בחיי אין לי מושג מה הרגיז אותך כ"כ. כנראה שקרה לך משהו באופן אישי מאד שפגע בך כל כך ופתח ביצת שרצים. אני לא אמרתי שאני אשכח את אמא שלי באישפוז. את קצת עושה הכללות לגבי העניין. לא כל מי שמאשפזים אותו נשכח. לא כל חולה נפש צריך לאשפז. יש אמצע וחשבתי שדווקא בתור פסיכולוגית קלינית את מכירה את האמצע הזה. לי יש פסיכולוגית קלינית שהבהירה לי היטב את מהות האמצע. האמצע - זה לא לשכוח את מי שאתה צריך לעזור לו בבית החולים הפסיכיאטרי. יש לי מחוייבות ואני מודעת לה. יחד עם זאת יש גבול גם למחוייבות. אני לא אהרוס לעצמי את החיים ואשתעבד לטיפול באימי החולה ואזניח את בעלי וחיי היקרים לי מכל. גם את זה בתור פסיכולוגית קלינית הייתי מצפה שתביני. אז בשביל שאני אהיה חזקה לעזור לאימי החולה, אני צריכה להישאר בריאה בנפש, ובריאה בנפש זה אומר לשמור על חיי שלי. אין מה לעשות יש מצבים שצריך לאשפז, יש מצבים שהמטופל לא יכול להתמודד לבד עם המחלה שלו וגם המשפחה לא יכולה כי אין לה כוח לעזור, יש גבול כמה משפחה יכולה לעזור ומדובר פה בעניין של מקצועיות, משפחה לא מספיק מקצועית כדי לגאול את החולה ממחלתו, לא כך? את פסיכולוגית את בוודאי מבינה מה זה מקצועיות. אז בקיצור צריך לשמור על האמצע שהסברתי לך לגביו. לאשפז כשצריך, לדאוג לחולה, אך לשמור על החיים של מי שבריא אחרת גם הוא יהפוך להיות חולה, נכון? ואם כולנו נתחיל להשתעבד לחולי נפש ונשכח מחיינו כולנו נהיה חולים . זו דעתי. מורןא
 
יש עוד אפשרות

מה בקשר להוסטל? לכולכם מגיעה איכות חיים ולאמך כנכה ישנן זכויות סל שיקום. הוסטל יספק את כל צרכיה והכל באווירה נעימה יותר מאשר אישפוז, שאולי בכלל לא כדאי: האם אישפוז ישפר בכלל את מצבה? מלבד זה, לדעתי עלייך לטפל בהפרעות מהן את סובלת ובאופן כללי יעוץ ותמיכה יעשו לך רק טוב כי את ממש "על הקצה" ואחרי התמודדויות קשות כאלה אפשר להתמוטט בקלות. שתיהיה שנה טובה!
 

מורןא

New member
../images/Emo24.gifאחותי ...

אני כתבתי פה בניק של bamba metuka חיפשתי אנשים כמוני עם אמא חולת נפש. והנה מצאתי. אני חושבת שחשוב שאימך תתאשפז למען אביך ולמענך. אני לא יודעת בת כמה היא ובת כמה את. אמא שלי התאשפזה כבר לפני שבוע בבית חולים פסיכיאטרי. זה לא קל בכלל אבל באיזה שהוא שלב לא הייתה ברירה היא התמכרה לכדורי הרגעה והייתה אאוט לגמריי. אני נשואה ואחותי גם ואנחנו לא גרות איתה. היא גרושה ואין מי שיעקוב ויטפל בה וזה הגיע למצב שלא הייתה ברירה אלא לאשפז. אגב הטיפול לא נגמר אני עדיין צריכה לטפל בה וגם אחותי כמובן. אם זה לסדר חשבונות שיש לה, להביא לה בגדים לבוא לבקר, וזה לא נגמר וזה קשה לטפל באמא שלך וכל השנים האלה היא תמיד הייתה דיכאונית . וזה עול. זה עול כבד במיוחד שאין לה בעל והכל נופל עלינו. אני מבינה את הרגש:"שתמות ודי" ואל תרגישי עם זה רע, זה לגמרי טבעי. גם טבעי ההפרעות שפיתחת אבל זה מזיק לך ואת בכך מתחילה ללכת בדרכיי אימך, ואסור לך שזה יקרה לך, חבל שתהרסי לעצמך את החיים, שוב, אינני יודעת בת כמה את אבל זכותך להקים משפחה ולבנות לך עתיד. את חייבת ללכת לטיפול פסיכולוגי, שזה לא יקרה גם לך. אני מטופלת אצל פסיכולוגית ובעבר סבלתי מחרדות והטיפול עזר לי. זה לא קל. תנסי לשכנע את אביך לאשפזה, כי הוא לבטח ממורמר וגם את. אתם לא יכולים להרוס לעצמכם את החיים. מורןא
 
למעלה