אני לא יודעת איך לנהוג

[אור הלב]

אני לא יודעת איך לנהוג

ביתי בת 9 ומאובחנת כ- adhd ולוקחת קונסרטה 36 מיל' (שזה דיי הרבה)ואנחנו עובדים איתה המון, אבל חוצמזה היא מוציאה את נשמתי, אני אוהבת אותה אהבת נפש, אבל אני לא יכולה יותר, קשה לי למעשה להבחין מתי מדובר בהפרעת הקשב ואז היא " מסכנה זה לא באשמתה" לבין בעיית התנהגות וחוסר גבולות , האם ה"דווקא" זה היא או התיסמונת? האם זה שהיא עקשנית שמתווכחת על כל דבר זו בעיית התנהגות שדורשת גבולות נוקשים או שהיא פשוט לא מצליחה להשתלט על זה? כל חיי סובבים סביבה, אין לי רגע של שקט ואני מתוטטת, מה לעשות? מה זה היא? מה דורש " התנהגות מציבת גבולות"? ובמה באמת " היא לא אשמה"? אני על סף שבירה טוטאלית, אני בוכה כל הזמן (לא לידה) אני מלאת נקיפות מצפוןאני לא יודעת מה לעשות

 

[דליה.ד]

שלום לך וברוכה הבאה../images/Emo140.gif

אקדים ואומר שאת בהחלט לא לבד וכולנו היינו באותו מקום (וחזרנו מידי פעם) לאותה תחושת חוסר אונים והצפה רגשית שאת נמצאת שם כרגע. נורא קשה ברגעים האלה לקחת נשימה עמוקה ולנסות להביט קדימה כי אנחנו שקועים ברגשות הקשים שלנו. לפי דעתי ומנסיוני (עם 5 ADHDיים פרטיים ועוד עשרות שהיו ועדיין תלמידי במהלך השנים) אין שום הצדקה להתנהגות לא מקובלת אפילו אם לילד יש הפרעת קשב וריכוז. קיימות כל מיני דרכים יעילות לעזור לילדינו להתנהג כמקובל כך שיוכלו לחיות בקהילה לא כ"מיוחדים" אלא כחברים מהשורה וזו אגב בעיני - האחריות שלנו כהורים! גם עם ילדי יש בעיות התנהגות ואני נוקטת בדרכים לעיצוב התנהגות באמצעות עיצוב התנהגות עם כלכלת אסימונים ו/או חוזים התנהגותיים. אני מגיעה להצלחות מאוד מרשימות ואני יכולה לתת דוגמה: בני (15) נוהג לדבר עם אחיו באלימות מילולית ובאגרסיביות "שתוק או שאתן לך בעיטה למוח" ועוד כאלה פנינים. סיכמתי איתו מראש, שיש לו הרי 50 ש"ח דמי כיס לשבוע, שעל כל פעם שיתבטא כך הוא משלם קנס 5 ש"ח (כואב האמיני לי...) אבל, אם הוא עובר שבוע בלי אלימות מילולית הוא מקבל בונוס של 10 ש"ח. 3 שבועות זה לקח והתופעה הזאת נעלמה כמעט לחלוטין! היו לו שתיים שלוש מעידות ובינתיים השבוע הוא מצליח להתאפק מאוד יפה (ואני מחזקת ומשבחת אותו כל הזמן ואומרת לו כמה הוא נעים ונחמד עכשיו) ואני מקווה שיוכל לקבל את הבונוס. מה דעתך?

 

[liat555]

ומה עשית בגיל הקטן? גיל 6

אשמח לשמוע עוד מנסיונך

 

[Didsy]

תודה דליה

נכנסתי קודם ממחשב של חברה לכן השם שונה, בכל מקרה זה השם בו אני משתמשת אצל ביתי נראה שכלום לא מזיז, כן וניסתי למצוא את הדברים שאכן "יכאבו" לה, לא כסף, לא סרט, לא חברות (כמה שכבר יש לה ובזה מן הסתם, לא אפגע) אין לה אלוהים כמו שנקרא, היא עושה מעשים ומשלמת את המחיר זה לא מונע ממנה להשתכלל...קראתי מאמר על נחיצותם של גבולות, קשה נורא כשאת מותשת אני גם לא כל כך יודעת איפה הגבול. במשך השנים וגם היום אני מלטפת מנשקת מכילה ופוחדת כל כך לפגוע בשורשי נשמתה גם ככה קשה לה... ובכל זאת אני מרגישה שאני פשוט אמות בקצב כזה, היא מכלה את רגעי המנוחה שלי, את הזוגיות שלי ואת איכות חיי וזה מרגיז מצד אחד וזה ממלא אותי נקיפות מצפון מצד שני ואני כל כך יודעת שזו לא צורה לחיות ככה ומה אם היא לא יכולה להשתלט על עצמה? איזו מן אמא אני? מעבר לעובדה שהיא רק בת 9 לא פשוט

 

[esty104]

ניסית לשבת אתה עם עם כוס תה ועוגה ו

לדבר סתם, על מה שקורה? להסביר לה גם את הצד שלך? שחייבים להתמודד עם הכל, עם החיים בלי להחמיר את המצב כמו התקפי לב?! כאשר אני מדברת עם הילדים שלי, כל פעם רק עם אחד לבד, אני מסיגה הכל ואז אני חושבת, איזו ... הייתי שנתתי עונש לכזה ילד טוב. העונשים שלי הם קשורים למחשב, פלי-סטיישן, חברים. תתחילי בזה שאת אוהבת אותה ואת רוצה שיהיה לכולכם חיים יפים. בסופו של דבר, זו מתרתינו, שכולנו נהיה מאושרים בתקופה הקצרה הזות ש"מופעים" על כדור הארץ. אם תירצי, לזה יש לי מאמר מודפס שאפשר לשלוח לך בפקס. - ועוד משהו, קיים טיפול משפחתי גם לא יקר, בפרקטיקום, טיפול על ידי סטודנטים תחת השגחת שני מדריכים שלא רואים אותם. אתם רק מספרים עליכם והם מין הצד יכולים להצביע על נקודות לשיפור. כך אתם גם תדברו ותבינו יותר אחת את השנייה. - בנוסף, זה לא קשור לריבאונד, סיום השפעת הכדור? אולי רק אז היא לא שמה לב להתנהגותה?

 

[05 מיכל]

על היחס בין לא אשמתה לגבולות ברורים

(זהירות, ארוך...) ילדים עם ADHD מתקשים להפנים חוקים וגבולות, ולפעמים גם להבחין בהם. מעין "כבדי ראייה" לחוקים וגבולות. זו לא אשמתם, אבל כמו שאדם מוגבל גופנית אינו אשם במגבלה, אבל אי-אשמתו אינה פוטרת אותו מלהתמודד עם המגבלה, וההורים צריכים לעזור לו ללמוד, כך עם ילדינו: הם חייבים ללמוד לכבד חוקים גם אם יותר קשה להם מאשר לילדים אחרים, והתפקיד שלנו הוא להשיג את זה, גם אם זה אומר לדרוש מהם דרישות לא קלות. וגם אם כואב הלב, כי הם הרי באמת לא אשמים... כשאדם כבד ראייה צריך ללמוד ללכת במסלול מסוים, את מעבה בשבילו את הסימון של המסלול, ואם אפשר גם מציבה סימנים מוצקים כדי שהוא יוכל למשש אותם. את לא תציבי גדר לא יציבה, כי אם הוא ייתקל בה - היא תיפול ולא תועיל לו, ואולי גם הוא ייפול. את תציבי גדר מוצקה, כדי שאם הוא ייתקל בה היא לא תזוז ולא תטעה אותו. נכון, לפעמים יכאב לו כשהוא ייתקל בה ויקבל מכה, אבל זה יעזור לו ללמוד את המסלול צ'יק-צ'ק. עובדי שיקום שרוצים לעזור למטופליהם צריכים לפעמים להיות ממש קשוחים, לטובת המטופלים. לילדינו תהליך הלימוד הזה נעשה בדרך של עיצוב התנהגות. בדרך הזו אנחנו צריכים לבחור כמה גבולות חשובים, ו"לעבות" אותם. העיבוי הזה כולל גם מחיר לחריגה מהגבול ("עונש", אבל שנקבע וידוע מראש), גם שכר מסוים לעמידה בגבול, וגם הרבה עקביות. העקביות פירושה שהגדר לא נופלת גם כשהילד מסביר לנו כמה זה לא היה באשמתו וכמה קשה לו להתרגל. הסנקציה תופעל בכל מקרה, כי רק ככה אנחנו עוזרים לו להפנים את החוק. את זווית הראייה הזו לעניין של "לא אשמתו" הבנתי רק אחרי שהפעלנו עם אחד הילדים תוכנית התנהגותית, ונוכחנו בבירור שהילד נהיה רגוע ושמח יותר. זה ממש עזר לו. החוקים והגבולות נהיו ברורים יותר, וה"מכות" שהוא ספג מדי פעם בצורת סנקציות עזרו לו להפנים את הדרישות ולעמוד בהן, ואז הוא הרגיש שהוא מצליח להיות ילד טוב, ואין חוויה יותר חיובית.

 

[05 מיכל]

תוספת (אחרי הודעתך הנוספת)

המצוקה שאת מתארת מוכרת לי מאוד. להציב גבולות זה קשה מאוד, וכדי שזה יהיה אפקטיבי זה צריך להיות מובנה היטב. אם אצלכם זה הולך קשה, אני מאוד ממליצה לקבל הדרכה, או באופן קבוצתי ("הדרכת הורים") או באופן פרטני מפסיכולוג שעובד בדרך התנהגותית. זה חשוב מאוד בשבילך, בשבילה ובשביל כל המשפחה. בהצלחה!

 

[גיל מאור]

לאמא נפלאה

ראשית, שנה טובה תשובתי לך מתחלקת לשתיים אלייך ןלילדה. נתחיל ממך, התיסכול, הכאב, והאשמה הם חלק מגידול ילדים לקויי קשב, קשה להפריד בין היותם "מלאכים קטנים" ובין היותם "משגעים אותך". אחרי הרגיעה של ההתפרצות, באה האשמה העצמית של ההורה, דבר שמשאיר מתח גם אצל ההורה. טוב את עושה שאת משתתפת בפורום, גם עם תוך כדי כתיבה את מבטאת רגשות (בכי, כעס.... )הכל לגיטימי והכל מקובל. ההשתתפום בפורום התמיכה הזה נותן המון כוח, יש כאן אנשים נפלאים שמנסיונם יכולים גם לעזור, בנוסף לאמפטיה והבנה של הכאב שאת מבטאת ממקור ראשון. אני יכול לגם להמליץ לך, אם יש באיזור מגורייך, להצטרף לקבוצת תמיכה להורים לילדים לקויי קשב. את יכולה גם לפנות לעמותת "ידע והקרה", ולקבל מהם מידע, תמיכה ויעוץ. גם טלפוני- 04-8442224, מענה טלפוני מאוייש גם כקו תמיכה. המתח שאת נמצאת בו לא טוב, הואיל והוא מחליש את הגוף, את חשופה יותר לפגיעות מגורמים ויראליים. זה בנוסף להשפעות ישירות של לחץ ממושך. תנסי למצוא דרך לפרוק את המתח. את יכולה גם לגייס את יתר בני הבית: בן זוג ו/או אח גדול משמעותית - 5 שנים לפחות (יש לזה משמעות, למנוע שימוש לרעה). ולחלק חלק מנטל התפקידים הבית. תדאגי לעצמך, כי נטל כבד הוא לגדל ילד עם ADHD. את חייבת למצוא דרכים להפחית את המתח. לגבי הילדה, ה"מלאך" וה"עקשנית" זו אותה הילדה. זהו הגיל שמתחילה מודעות והשפעות של קבוצת השווים (בני הגיל) ולכן יותר מתחים מופיעים בבית.גם מרכיב של אימפולסיביות נהיה יותר דומיננטי החל מגיל זה. למרות שלקות קשב בהגדרתה מוגדרת כ"התהנהגות מופרעת (Disruptive behavior) בעקבות ליקוי בשליטה העצמית". עדיין הגבולות חשובות מאוד, וחשוב לבנות אותם ולעצב אותם. יש דרכים רבות, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שכולל את אחת מהשיטות לעיצוב התנהגות (כמו אסימונים) מומלץ כשילוב עם טיפול תרופתי בגלל זה. את מרחמת עליה בגלל "אשמה", אין כאן אשמים, רק סובלים. ורק הכוונה שלך כהורה, יכולה לסייע לה למצוא את עצמה ולמצות את כישוריה במסגרת הנורמה. היא תימצא דרך לבטא את ייחודיותה, אם תספקי לה גבולות, לצד תמיכה והאהבה (מהאכפתיות שלך, לא נראה שזה חסר לילדה). בניית הגבולות יכולה להיעשות בתגמולים חיוביים (יותר ארוך ויותר קשה) משולבים עם תגמולים שליליים. או תגמולים שלילים (במקרה של ADD לא מומלץ כי הוא לא יעיל). צריך להגדיר את הגבולות, לגבי דברים שנוגעים לה אפשר בשיתוף איתה, ולשמור על הגבולות. אם הילדה עוברת גבול שהוחלטת עליו, כאחד מחוקי הבית, יש להזכיר לה. אם זה נמשך, באפשרות בחירה, ניתן להציע לה שתירגע עכשיו, או שתינכס לחדר שלה כדי להירגע (זה נקרה 'פסק זמן'- זה לא עונש, זה זמן להירגע לשניכן) ולאחר שתירגע לתת לה "סולם לרדת מהעץ" ולדון במה שקרה. יש עוד דברים שאפשר לעשות , זה רק רעיון אחר, שניתן יהיה לעלות עם מטפל (פסיכותרפיסט) שהתמחה בעיצוב התהנהגות עם ילדים . לבדוק עם הוא בעל ניסיון עם ילדים לקויי קשב. אם אוכל לעזור במשהו נוסף, אשמח לעזור. יישר כוחך וגמר חתימה טובה גיל

 

[גיל מאור]

משהו קטן ששכחתי,

הכוונה לא לנהל מו"מ עם הילדה בצעקות. להביא להידברות ולהבנה. פסק הזמן מאפשר לך לשאול אותה כיצד את יכולה לעזור לה, כי בצעקות את לא יכולה. הפתרון צריך להיות בתוך המסגרת. לגבי זמנים (מתי הולכים לישון, מתי מכינים שיעורים ....) זה משהו אחר, ולרוב יותר גמיש. להגדיר ביחד מתי מתחילים, עם יותר גמישות בזמן, אבל זמן שהיא קבע היא צריכה לעמוד בו (למשל, ב 21:00 החלטתם יחד שהולכים לישון אז בשעה זו הולכים לישון). הגמישות, היא אם היא באמצע פעילות (משחק, שיחת טלפון, .... - ניתן להגמיש את הזמן מעט עד תום הפעילות). גיל מאור

 

[Didsy]

כל כך הרבה תודה