אני לא זורם
לא יודע אם יוצא לכם הרבה, אבל לי יוצא המון לא לזרום. לפחות ככה אני מרגיש. אני מוצא את עצמי כל הזמן במצבים שאין לי מה להגיד לאנשים שנמצאים מולי וזה פשוט לא נעים. נגיד אני עומד עם שלושה אנשים, בעיקר מקשיב, ואז אחד מהם הולך ומשאיר את שנינו לבד. אין לי מה להגיד לבן אדם. יש את האנשים שיש לכם נושא (עיוני) משותף ואתם יכולים לדבר עליו בלי סוף וזה נורא מעניין. יש את אלה שלא. עם כולם צריך להסתדר. ניסיתי כל מיני סמול טוק אבל זה יוצא ממש משעמם לפעמים וזה מרגיש יותר גרוע (למה להיות בשיחה ששני הצדדים לא מעוניינים בה?) תכלס תחושת בטן שלי היא שיש הרבה יותר אנשים שלא יודעים להציל שיחה גוססת מאשר אנשים שכן יודעים. אז אולי אני לא צריך להרגיש רע עם עצמי ולבוא בציפיות מעצמי. אבל עדיין, אני רוצה שיהיה לי כיף בחיים ועם אנשים. מה שאני חושב שבאמת אני צריך במצבים כאלה זה ככה יכולת לספר סיפור. להחזיק קהל. להריץ דאחקות. זה גם יכול להיות כיף יותר בשבילי וגם בשביל הסביבה. אז מה הבעיה עם דאחקות? הבעיה שהדאחקות הן מטבען פוגעניות טיפה ואני - אני לא רוצה להעליב אף אחד. נגיד יכול להיות אפילו דאחקה על זקנה שראיתי עוברת את הכביש ואיך שהיא ראתה אדום היא התחילה ללכת מהר ולקלל ביידיש. סתם אני ממציא עכשיו. אבל גם אם זה קרה (וגם אם לא) אני לא אגיד את זה כי אני לא רוצה לצאת חסר כבוד לזקנים. אתם חושבים שאני מגזים בקטע הזה? או נגיד על מישהו שמספר שכשהוא נשרף מהשמש סבתא שלו מורחת לו קוטג' על הגב. זה דורש איזה דאחקה, אבל לא נעים לי כי אני מפחד להעליב אותו ואת המסורת המשפחתית שלו. אז מה אתם אומרים? גם על הקטע של הדאחקות וגם על הקטע של הסמול טוק עם אנשים בסיטואציות שזה מחייב שיחה? נגיד מישהו מהמשרד ליד או משהו בסגנון.
לא יודע אם יוצא לכם הרבה, אבל לי יוצא המון לא לזרום. לפחות ככה אני מרגיש. אני מוצא את עצמי כל הזמן במצבים שאין לי מה להגיד לאנשים שנמצאים מולי וזה פשוט לא נעים. נגיד אני עומד עם שלושה אנשים, בעיקר מקשיב, ואז אחד מהם הולך ומשאיר את שנינו לבד. אין לי מה להגיד לבן אדם. יש את האנשים שיש לכם נושא (עיוני) משותף ואתם יכולים לדבר עליו בלי סוף וזה נורא מעניין. יש את אלה שלא. עם כולם צריך להסתדר. ניסיתי כל מיני סמול טוק אבל זה יוצא ממש משעמם לפעמים וזה מרגיש יותר גרוע (למה להיות בשיחה ששני הצדדים לא מעוניינים בה?) תכלס תחושת בטן שלי היא שיש הרבה יותר אנשים שלא יודעים להציל שיחה גוססת מאשר אנשים שכן יודעים. אז אולי אני לא צריך להרגיש רע עם עצמי ולבוא בציפיות מעצמי. אבל עדיין, אני רוצה שיהיה לי כיף בחיים ועם אנשים. מה שאני חושב שבאמת אני צריך במצבים כאלה זה ככה יכולת לספר סיפור. להחזיק קהל. להריץ דאחקות. זה גם יכול להיות כיף יותר בשבילי וגם בשביל הסביבה. אז מה הבעיה עם דאחקות? הבעיה שהדאחקות הן מטבען פוגעניות טיפה ואני - אני לא רוצה להעליב אף אחד. נגיד יכול להיות אפילו דאחקה על זקנה שראיתי עוברת את הכביש ואיך שהיא ראתה אדום היא התחילה ללכת מהר ולקלל ביידיש. סתם אני ממציא עכשיו. אבל גם אם זה קרה (וגם אם לא) אני לא אגיד את זה כי אני לא רוצה לצאת חסר כבוד לזקנים. אתם חושבים שאני מגזים בקטע הזה? או נגיד על מישהו שמספר שכשהוא נשרף מהשמש סבתא שלו מורחת לו קוטג' על הגב. זה דורש איזה דאחקה, אבל לא נעים לי כי אני מפחד להעליב אותו ואת המסורת המשפחתית שלו. אז מה אתם אומרים? גם על הקטע של הדאחקות וגם על הקטע של הסמול טוק עם אנשים בסיטואציות שזה מחייב שיחה? נגיד מישהו מהמשרד ליד או משהו בסגנון.