אני לא זוכרת..
את היום הכי נורא בחיים שלי אני בכלל לא זוכרת. טוב, זה לא ממש מדויק. אני זוכרת דפיקה בדלת, ממש ממש מוקדם בבוקר. אני זוכרת שזה העיר אותי. ואז את אמא ואבא עומדים בדלת. ואנשים במדים. הם כבר בטח הבינו, ואמרו לנו, ואמא בכתה. והלכנו לספר לשיר. זהו, זה מה שאני זוכרת. אח"כ יש משהו כמו 12 שעות של חלל ריק, עד ההלוויה. וממנה אני זוכרת רק כמה תמונות. אני לא זוכרת מי היה ומי לא (שלא כמו הפולנים שבמשפחה שלי, אני לא נוטרת טינה למי שלא בא, אולי כי אני לא זוכרת?) אני זוכרת יריות באויר (זה הפחיד אותי, קפצתי,התחרפנו לגמרי חבל להפריע לשכנים. נו טוב, הם כבר מתים, לא ממש אכפת להם בטח) ואז היו עוד כל מיני דברים שאני לא ממש זוכרת. ואז הורידו את הארון למטה, וזה מראה שנשאר חרוט בזיכרון הדי הסלקטיבי שלי, את זה אני לעולם לא אשכח. ואמא ואחותי ועוד הרבה אנשים שבכו. אני לא בכיתי. אולי אני סתם חסרת לב, שמו את אח שלי באדמה ואני לא בכיתי, אולי זה היה מרוב הלם. לקח לי יומיים בערך לבכות. אני לא ממש זוכרת מה היה אחרי ההלוויה. רק בית מלא אנשים בשבעה. וחברות שלי, ומורות (איכססססס) וחברים של אח שלי (נראים טוב במדים...אבל לא הסתכלתי, הייתי קטנה! אה, וגם לא ממש עניין אותי). ואז כל מיני קלישאות שאנשים אמרו לנו כמו: "תהיו חזקים" (זה ציווי? שאני אבין..) "שלא תדעו עוד צער" (חחחח אופטימים) "הוא היה כל כך יפה" (רצית להתחתן איתו? ח-ב-ל...) "היתה לו חברה?" (מותק, אם היו לך תוכניות עליו, איחרת את המועד!) "למה את לא בוכה?" (כי אני כל כך מאושרת, שאני הולכת לקפוץ מהגג מרוב אושר!) "למה את בוכה"? (כי אח שלי מת, כאילו, דה?!) "יהיה טוב" (לך, אולי) "הפסדת היום מבחן במתמטיקה, איזה כיף לך" (באמת כיף. אולי שבוע הבא עוד מישהו ימות ואני אפסיד גם מבחן בהסטוריה. אמן.) "בכיתי כשראיתי את ההלוויה בחדשות" (אני באמת לא נוטרת טינה, אבל למה לא באת? וחוצמזה אני כל כך מצטערת על הכאב המיותר שנגרם לך.) "עדיף למות בצבא מאשר בתאונת דרכים" (חחחחחחחחחחח, גדול, פשוט יציאה טובה). והיו עוד כמה אמרות שדי מצחיקות אותי, כשאני חושבת עליהן עכשיו. הוא היה נקרע מצחוק אם הוא היה רואה את זה. מה שמזכיר לי, בשבעה על בן דוד שלי מישהו אמר "כואב לי הלב עליו, כל כך צעיר" אמרתי לו שייקח אקמול. שיו, איזה רעה אני. מסכן, לא ידע איך לקחת את זה (ואמא שלי נאלצה להסביר לי שלא יפה לדבר ככה, לאנשים יש כוונות טובות).ח-ב-ל. אני כבר 5 שנים מנסה להיזכר מה בדיוק היה מהרגע שהודיעו לנו ועד להלוויה. נראה לי קוראים את זה "הדחקה" הכנסתי את זה לתת מודע כדי להגן על עצמי ממידע שמעורר חרדה, לפי פרויד והספר פסיכולוגיה (בגרוש). אולי בעצם, עדיף לי לא לזכור. כי מה שלא זוכרים, לא כואב. אולי פעם אני אזכר. ואז זה ישלים לי את החלל הריק הזה בזיכרון כי אני באמת באמת לא זוכרת כמעט כלום.. מוזר, שאת היום ששינה לי את החיים (כמה דרמטיות יש במשפט הזה), אני די לא זוכרת. ואת מה שהיה אחרי זה, בכלל הייתי רוצה למחוק. נו, תמיד אמרו לי שיש לי שמיעה סלקטיבית (אני לא שומעת דברים כמו "תעשי כלים"), מסתבר, שיש לי גם זיכרון סלקטיבי. בערך. בכל זאת, אני לא בחרתי לשכוח. זה התת מודע שלי, או איך שפרויד לא קרא לזה (סורי על כל הפסיכולוגיה בגרוש הזאתי, מה שמזכיר לי, יש לי מבחן בזה מחר). בקיצר, שיהיה לכולם סופשבוע נעים (רק שיגיע כבר...)
את היום הכי נורא בחיים שלי אני בכלל לא זוכרת. טוב, זה לא ממש מדויק. אני זוכרת דפיקה בדלת, ממש ממש מוקדם בבוקר. אני זוכרת שזה העיר אותי. ואז את אמא ואבא עומדים בדלת. ואנשים במדים. הם כבר בטח הבינו, ואמרו לנו, ואמא בכתה. והלכנו לספר לשיר. זהו, זה מה שאני זוכרת. אח"כ יש משהו כמו 12 שעות של חלל ריק, עד ההלוויה. וממנה אני זוכרת רק כמה תמונות. אני לא זוכרת מי היה ומי לא (שלא כמו הפולנים שבמשפחה שלי, אני לא נוטרת טינה למי שלא בא, אולי כי אני לא זוכרת?) אני זוכרת יריות באויר (זה הפחיד אותי, קפצתי,התחרפנו לגמרי חבל להפריע לשכנים. נו טוב, הם כבר מתים, לא ממש אכפת להם בטח) ואז היו עוד כל מיני דברים שאני לא ממש זוכרת. ואז הורידו את הארון למטה, וזה מראה שנשאר חרוט בזיכרון הדי הסלקטיבי שלי, את זה אני לעולם לא אשכח. ואמא ואחותי ועוד הרבה אנשים שבכו. אני לא בכיתי. אולי אני סתם חסרת לב, שמו את אח שלי באדמה ואני לא בכיתי, אולי זה היה מרוב הלם. לקח לי יומיים בערך לבכות. אני לא ממש זוכרת מה היה אחרי ההלוויה. רק בית מלא אנשים בשבעה. וחברות שלי, ומורות (איכססססס) וחברים של אח שלי (נראים טוב במדים...אבל לא הסתכלתי, הייתי קטנה! אה, וגם לא ממש עניין אותי). ואז כל מיני קלישאות שאנשים אמרו לנו כמו: "תהיו חזקים" (זה ציווי? שאני אבין..) "שלא תדעו עוד צער" (חחחח אופטימים) "הוא היה כל כך יפה" (רצית להתחתן איתו? ח-ב-ל...) "היתה לו חברה?" (מותק, אם היו לך תוכניות עליו, איחרת את המועד!) "למה את לא בוכה?" (כי אני כל כך מאושרת, שאני הולכת לקפוץ מהגג מרוב אושר!) "למה את בוכה"? (כי אח שלי מת, כאילו, דה?!) "יהיה טוב" (לך, אולי) "הפסדת היום מבחן במתמטיקה, איזה כיף לך" (באמת כיף. אולי שבוע הבא עוד מישהו ימות ואני אפסיד גם מבחן בהסטוריה. אמן.) "בכיתי כשראיתי את ההלוויה בחדשות" (אני באמת לא נוטרת טינה, אבל למה לא באת? וחוצמזה אני כל כך מצטערת על הכאב המיותר שנגרם לך.) "עדיף למות בצבא מאשר בתאונת דרכים" (חחחחחחחחחחח, גדול, פשוט יציאה טובה). והיו עוד כמה אמרות שדי מצחיקות אותי, כשאני חושבת עליהן עכשיו. הוא היה נקרע מצחוק אם הוא היה רואה את זה. מה שמזכיר לי, בשבעה על בן דוד שלי מישהו אמר "כואב לי הלב עליו, כל כך צעיר" אמרתי לו שייקח אקמול. שיו, איזה רעה אני. מסכן, לא ידע איך לקחת את זה (ואמא שלי נאלצה להסביר לי שלא יפה לדבר ככה, לאנשים יש כוונות טובות).ח-ב-ל. אני כבר 5 שנים מנסה להיזכר מה בדיוק היה מהרגע שהודיעו לנו ועד להלוויה. נראה לי קוראים את זה "הדחקה" הכנסתי את זה לתת מודע כדי להגן על עצמי ממידע שמעורר חרדה, לפי פרויד והספר פסיכולוגיה (בגרוש). אולי בעצם, עדיף לי לא לזכור. כי מה שלא זוכרים, לא כואב. אולי פעם אני אזכר. ואז זה ישלים לי את החלל הריק הזה בזיכרון כי אני באמת באמת לא זוכרת כמעט כלום.. מוזר, שאת היום ששינה לי את החיים (כמה דרמטיות יש במשפט הזה), אני די לא זוכרת. ואת מה שהיה אחרי זה, בכלל הייתי רוצה למחוק. נו, תמיד אמרו לי שיש לי שמיעה סלקטיבית (אני לא שומעת דברים כמו "תעשי כלים"), מסתבר, שיש לי גם זיכרון סלקטיבי. בערך. בכל זאת, אני לא בחרתי לשכוח. זה התת מודע שלי, או איך שפרויד לא קרא לזה (סורי על כל הפסיכולוגיה בגרוש הזאתי, מה שמזכיר לי, יש לי מבחן בזה מחר). בקיצר, שיהיה לכולם סופשבוע נעים (רק שיגיע כבר...)
