אני לא באמת מתכוון למה שאני אומר

אני לא באמת מתכוון למה שאני אומר

משום מה, מאז שאני זוכר את עצמי, אני לא מתכוון למה שאני אומר. האמת מבחינתי מלווה בפחד מאוד גדול, כך שאני לא מעיז להגיד אותה אפילו לעצמי. מבחינה אינטלקטואלית אני בסדר, אבל כשהדברים מגיעים ללב יש בי רק פחד ורגשות שליליים. מאוד קשה לחיות ככה, כי המטרות שאני מכיר הן לא באמת שלי, אלא מגיעים מתוך צורך לרצות, להיות נערץ ומפורסם. אבל נראה לי שבפנים הדברים האלה לא ממש מעניינים אותי. איך אפשר לגלות את מה שבפנים, מה שבאמת בפנים? יש ספרים או תרגילים שאתם מכירים בנושא? אשמח לשמוע גם ממישהו שהרגיש בדיוק כמוני והצליח לעשות שינוי מהותי.
 
אוקטביוס8,

לפעמים באמת קשה להפריד ולהבחין בין מה היא האמת ובין מה אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שזו האמת, וגם לפעמים מרגיש שלא משנה כמה נחפור פנימה לא נמצא את מי שאנחנו באמת..אתה יכול לתת דוגמה לאיזשהו מקרה, רצון וכו' שאתה הרגשת כביכול שהדבר הוא אמיתי, אבל ידעת שעמוק בפנים זה לא זה?
 
לדוגמא הרצון להיות מפורסם או נערץ

כמה שהוא יכול להיתפס על ידינו כמשהו שהוא אמיתי, אני חושב שהוא לגמרי פספוס של האמת (אמת מבחינתי היא הדרך הנכונה אל האושר הפנימי של אדם) לא משנה מה העולם שמבחוץ אומר. אני יודע שהמחשבה הזאת היא לא מקורית לתקופתנו, אבל אני באמת מאמין בה. אולי משום שאני מהעבר השני של המתרס. עמוק בפנים אני רק רוצה לקבל את עצמי ולהתענג על עצמי כמו איזה שניצל טוב, הבעיה היא שמשכנעים אותנו שהשניצל לא ממש טעים, כי הוא צריך להיות דק וחייבים לאכול אותו עם לימון. אבל יכול להיות שאני לא ארצה לאכול אולו ככה ואוהב אותו ההפך הגמור העניין הוא שכול האנשים שבשולחן שכנעו אותי שלא נכון לאכול את השניצל איך שאני רוצה, ושלאכול אותו ככה אומר שהוא גם יכול להיות רעיל, בנוסף לכול. הטוב שלנו יכול להיות שם בפנים, צריך רק ביטחון עצמי כדי ללכת עם האמת הזאת שיכול להיות שתמיט עליך חרפה בעיניי אחרים למרות שבעינייך זה לא יהיה נורא.
 
אוקיי, ממה שאתה אומר,

הבנתי שמבחינתך ה"אמת", זו לא האמת (דעה רווחת כיצד צריך להתנהג) של אנשי החברה המקוללים, אלא פשוט להיות אתה, בלי לשים יותר מדי על אחרים, ורק ככה תרגיש הכי טוב..הלוואי והייתי יודעת את סוד הדבר הזה ככה שגם אני אוכל להתחיל להרגיש חופשייה, נטולת אילוצים, אבל אני לא יודעת מה הסוד. ברור מאליו שמה שיתרום לך הוא העלאת הביטחון העצמי. אנשים עם ביטחון עצמי יותר בטוחים בעצמם, יותר נינוחים במקום שהם נמצאים בו, "האמת שלהם" יוצאת יותר החוצה והם לא מפחדים לאכול את השניצל שלהם בצורה משונה
[אני בדיוק אוכלת פה שניצל לצהריים חח] אתה חושב שהעלאת הביטחון העצמי תעזור לך?
 
אהה, הייתי מרוצה מהדוגמא של השניצל

האמת היא שאני מחפש תשובות מבחוץ כבר יותר מידי זמן כדי לא להתמודד בעצמי ולאחרונה אני כן מתחיל, והולך די סבבה. סתאאם יש לי נטיה להתבכיין פה ושם כשקשה... הדבר הכי מגניב בזה, ה שכשמבינים שהכל סובייקטיבי המצפן מתחיל לעבוד יותר טוב ופתאום מתחילים לראות את העולם קצת אחרת, ואנשים שבעבר ביקרתי אותם, בגלל שהייתי רגיל לשמוע אחרים מבקרים אותם ומסתלבטים עליהם, כבר יש לי פחות צורך לבקר אותם. דברים אחרים מתחילים להראות מצחיקים... הייתי מת לאיזה שניצל עכשיו. צ'או
 
אם כי באיחור- ברוך בואך אלינו ../images/Emo140.gif

שאלה יפה שאלת: "איך אפשר לגלות את מה שבפנים, מה שבאמת בפנים?". אולי תתפלא לדעת, עד כמה רבים הם האנשים הצעירים (והצעירים פחות) אותם אני פוגשת, התוהים ומתחבטים באותה השאלה עצמה. כן, קיימות בנמצא דרכים יעילות לשם התחקות אחר שורשי הפנימיות שלך, אותן האבנים הטובות המרכיבות אותה. ניטשה פונה אל האדם, החפץ להיפרד מנטיית העדריות שבו, וקורא לו: "הייֵה אתה עצמך! כל מעשיך, הגיגיך ומאווייך עד עתה- אינם אתה עצמך [אלא הם תולדת הצורך להימנות עם ההמון ולרצותו (ג"א)]. והוא ממשיך ואומר: "נפש צעירה כי תאזין לקריאה זו השכם והערב תרעד בשומעה אותה; בחושבה על שחרורה האמיתי, תחוש במנת האושר שיועדה לה מעולמים. ברם, כל עוד הנפש כבולה באזיקי הדעות והחרדות [להתיישר עם דעות ההמון והחרדה מפני התבדלות ממנו (ג"א)], לא יהא אושר זה בהישג ידה כלל. וכמה חסרי תוחלת ומשמעות יכולים חיים אלה להיות בלא השחרור ההוא!". ואם במציאת העצמי האותנטי עסקינן, שואל ניטשה, מיד בהמשך דבריו: "אולם, כיצד נוכל למצוא את עצמנו מחדש?" ועל כך הוא משיב: "התר לנפש הצעירה לשאול עצמה, בהביטה לאחור על חייה: מה באמת אהבת עד עתה, מה משך ושבה את נפשך, מה שלט בך ובו-בזמן גרם לך עליצות ושמחה? בחן כסדרם מושאי הערצה אלה, ויתכן שבאמצעות ישותם והשלכותיהם יניבו חוק, את חוק היסוד העצמי האמיתי שלך". אם כן, כדי להתחקות אחר פנימיותך האמיתית, הייתי מציעה לך לבחון מם הדברים המסבים לך אושר? הנאה? המעלים חיוך מהלב על שפתותיך? מהם הדברים המרתקים אותך? המושכים את תשומת לבך? הקוסמים לך? מה מרגיז אותך? מהם הדברים המקוממים אותך? מהם אותם דברים החייבים להתקיים בחייך, כדי שתרגיש כי הם מסופקים? שתרגיש שאתה חי בשלום עם עצמך וסביבתך? רשימת אותם הדברים תסייע לך להתחקות אחר ה"עצמי" האמיתי שלך, זה הנקי משכבות ה"אבק" של ריצוי החברה. ונכון, נדרשת מידה של אומץ להתיר לעצמך להיות אתה- במלוא מובן המילה. אומץ זה הוא תכונה נרכשת- וכי מה כבר יש לך להפסיד? אך במידה ואדם יבחר בדרך של ריצוי הבריות, הרי שאז "אתה תמשכן ותאבד את עצמך", כדברי ניטשה (ניטשה, "מסות על חינוך לתרבות", עמ' 21- 23). המשך יום נהדר, גילת
 
ואז אנחנו יכולים לחיות את חיינו כך...

שאם תינתן לנו האפשרות לחיות אותם מחדש באותו אופן בדיוק, ניקח את האפשרות הזאת בלי להסס. גם כן ניטשה. את צודקת זה בכלל לא דבר קל לעשות ובאמת לאט לאט מורידים את שכבות האבק ומבינים דברים חדשים לגבי עצמנו. כך לדוגמא: אני יכול לומר לך שאיפושהו על הדרך הבנתי כי השיחות שלי עם עצמי יש בהם סאבטקסט נסתר והוא ריצוי אחרים, ופן מסויים של זה הוא לעשות או לומר משהו מסוים כדי שהיא תרצה אותי. זאת דרך שממלת את הריקנות שבפנים בדעותיהם ורגשותיהם של אחרים, ולכן מעוררת חוסר וודאות, קנאה, חרדה ומה לא. ההבנה הזאת דורשת היצמדות לעצמי, מתוך השאלה 'מה אני רוצה?' . ואחרי כל כך הרבה שנים במצב מסויים אפשר רק לשאול את עצמנו 'מי אני שאבחר לעצמי מה שאני רוצה' זה אפילו יכול להישמע כסוג של חוצפה מצידי לבקש את החירות הזאת. אבל ממי בדיוק אני צריך לבקש - לא ברור. תודה. זה היה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו.
 
שני עניינים שלא הבנתי בדבריך

האחד- "לחיות את חיינו מחדש באותו אופן בדיוק"? משמע, באופן בו אתה חי 'דרך אחרים'? מבלי לספור את עצמך- רצונותיך ומאווייך? למה?! ואני סברתי לתומי (או שלא לתומי) כי אתה תר אחר הדרך לחיות באופן בו אתה רוצה- ולא רק מרצה... השני- מי אתה שתבחר לעצמך את מה שאתה רוצה? ובכן, יקירי, אתה הוא החי את החיים האלה שלך, וככזה- אתה הוא השחקן הראשי בהם. או שמא אתה מבקש לשחק רק בתפקיד משני בתסריט הזה של חייך...? ממי לבקש את החירות לבחור לעצמך את שאתה רוצה בו? לא לבקש- אפשר לעצמך לקחת בידך את החירות לחיות את חייך כרצונך וכטוב בעיניך. לקיחת החירות לנווט את חיינו כרצוננו- או ההמנעות מלקיחתה- הרי היא בידך בלבד! הניסיון מלמד, שגם לאחר שנים רבות של מצב בו האדם נמנע מלאפשר לעצמו את החירות לִרְצוֹת, הוא מסוגל ללמוד כיצד לסגל לעצמו את היכולת הזו, בד בבד עם חיזוק הגדרת ה'עצמי' שלו, הדימוי והביטחון העצמי. ערב נעים, גילת
 
תשובה לכל שאלה

יש דברים כנראה שעוברים פחות טוב בכתיבה מאשר פנים אל פנים: בנוגע לשאלה הראשונה - פראפראזה של ניטשה שאמר שלדעתו אדם צריך לחיות את חייו באופן כזה שאם היתה ניתנת לו שוב האפשרות לחיות אותם באותו אופן, הוא היה בוחר לחיות אותם שוב. לא התכוונתי להגיד שאני חיי את חיי כרגע באופן כזה שהייתי בוחר לחיות אותם שוב. בנוגע לשנייה - חלקתי איתך את התחושה שעולה בי כשאני מתוודע לחירות הזאת שניתנה לי לחיות את החיים כראות עיניי ולא לפי הרצונות של אחרים. תחושה של 'מי אני בכלל שיש לי זכות כזאת...'. ברור לי איך אני צריך לחוש, רק שאני לא חושב שזה מגיע כל כך מהר. לא קל לפתוח את הלב לעצמך, במיוחד כזה שלא נתן לשום דבר טוב להיכנס הרבה זמן. וזה גם דורש הרבה הקשבה לגוף וניפוץ מחסומים ושחרור מתחים מצטברים.
 
תודה על ההבהרות ../images/Emo13.gif

אכן, מוטב לו לאדם להנהיג את חייו באופן שכזה, שדרך חייו תהיה תואמת לערכיו, מאווייו, אמונותיו והשקפת עולמו- חיים שהיה בוחר לחיותם שוב, לו היתה ניתנת בפניו הבחירה. באשר לחירות שניתנה לנו לחיות את חיינו בהתאם לרצונותינו ובחירותינו, אין ספק שאדם שהיה רגיל לשים עצמו בצד המרצה, לא יעבור מיד לצד השני- זה המאפשר לעצמו למלא אחר רצונותיו, ללא רגשות אשם. כדי לעבור לצד שמנגד, יש, כאמור, לעבור תהליך של הגדרה עצמית, של התוודעות ל'עצמי'. תהליך של בניית דימוי עצמי חיובי וערך עצמי. תהליכים לוקחים זמן, דורשים אימון... יחד עם זאת, היוצאים ל'מסע' הזה יוצאים נשכרים- אט אט הם מגבשים 'עצמי' אסרטיבי, רוצה ומגשים. בהצלחה
גילת
 
כשחסרה האינטונאציה...

כתיבה היא מטבעה נטולת האינטונאציה, הקיימת בדיבור, ומכאן (כפי שהארת-הערת בתגובתך) נבעה ההבנה השגויה שלי את דבריך. אתה הבאת פרפראזה של ניטשה וציינת, באופן עובדתי, את המקור: "גם כן ניטשה". ואלו אני, למקרא דבריך, הייתי סבורה שהמילים "גם כן" נאמרות בביטול, כאלו: "גם כן הניטשה הזה" (בצירוף תנועת יד של ביטול). בוקר מחוייך.....
גילת
 
למעלה