אני כ``כ פוחד

[האומלל שפוחד]

אני כ``כ פוחד

אני פוחד! אני כ``כ פוחד! פיתאום אני זוכר, שנים לא חשבתי על זה. היו לי חיים טובים. אני מדריך בתנועה, אני הגשמתי ומגשים, הרבה מאוד אנשים מעריכים אותי. ופיתאום אני ניזכר וכל החיים שלי מתערערים, ואני מפחד... היום אני בן 24 וחצי. כשהייתי בן 16-17 שלחו אותי בקיבוץ לפסיכולוג, פסיכולוג שאנס אותי במהלך הטיפול... כן! אמרתי את זה! אחרי שנים שלא חשבתי ולא זכרתי כלום. אני מפחד.... תעזרו לי בבקשה, האומלל שפוחד

 

[alona..]

ממה?

הוא לא יחזור!! אתה יודע שהוא לא יחזור, נכון? המקום היחיד שבו הוא חוזר עכשיו זה רק במחשבות! והיית קטן, והוא היה גדול, והוא עשה מה שהוא רצה, ואתה היית חסר אונים, ולא יכולת לעצור אותו. אבל עכשיו אתה כבר גדול, אל תתן לו לפגוע בך, אין לך ממה לפחד! המקום היחיד שבו הוא נמצא היום, זה במחשבות שלך, כי כל חלקה אחרת הוא כבר הרס. וזה טוב, אני יודעת שזה נשמע חולני לאמר את זה, אבל אני חושבת שזה טוב שאתה נזכר. הצלחת כמו גדול לעשות מה שרצית, לחיות, להגשים את מה שרצית. אבל זה תמיד יהיה שם, גם אם לא תזכר, ואני יודעת שזה נשמע בלתי אפשרי, אולי זה באמת כזה אבל.. זה תמיד יהיה שם, איפושהו בפנים, גם אם לא תדבר על זה. ואפשר להעלים את זה, לא באמת לתמיד אבל לפחות לעשות שזה פחות יפחיד. אם בעזרת הפורום ואם בעזרת אלפי גורמים אחרים. אז זה טוב שאתה נזכר! תסתכל לעצמך בעיניים, ממה אתה מפחד? הוא לעולם, לעולם לא יפגע בך שוב!

 

[(יונית....]

לזה שפוחד,,,,וגם לאלונה

אהבתי את התשובה של אלונה, להזכר במה שקרה זה הדבר הכי הכי, טוב, אני הדחקתי שנים כאב שהיה לי, ואז אחרי שנים זה יצא, והתפרץ, אבל זה טוב יותר מהדחקה,. גם אני כמו אלונה חושבת שאין לך בכלל ממה לחשוש כי הנגע הזה לא יחזור שוב, ולצערינו הם באים כשאנו תמימים ועוד ילדים. אוהבת יונית

 

[may1]

לפוחד

לפוחד גם אני ניזכרתי אחרי שנים רבות.. והשקעתי הרבה זמן בחקירת ההזכרות הפיתאומית הזו גם באופן עצמאי וגם במסגרת לימודי פסיכולוגיה. והבנתי שתכנים שאנו מדחיקים מהזכרון, מודחקים בגלל שהנפש שלנו אינה מסוגלת להתמודד עם המידע המודחק, ההיזכרות מתרחשת כאשר הנפש מסוגלת להתמודד עם המידע ולחיות עמו. אז לפחות תתעודד מהמחשבה שלא ניזכרת סתם אלא בגלל שכרגע הנפש שלך מסוגלת לקבל את הזיכרון הנורא הזה, יש בך את הכוח והאנרגיה להתמודד עם הזיכרון - אחרת לא היית ניזכר, חפש בעצמך את הכלים והכוחות - והם אכן ישנם שם. תתנחם בעובדה שעם הזמן מגיעים לאיזו השלמה מוגבלת עם המעשה הנורא, אל תנסה להבין את החיה שפגעה בך או לחפש היגיון במעשיו, תסתכל עליו כעל אדם חולה בנפשו. דיבור על האירוע או כתיבתו תעזור לך לעבד את החוויה הטראומתית, תנסה פשוט להוציא הכל החוצה כמו הקאה ארוכה - ואז תרגיש הקלה מקווה שעזרתי מניסיוני ולו במעט תמיד כאן בשבילך מאי