אני כישלון.
כישלון, זה מה שאני. בכל תחומי החיים. אני כושלת. כ"כ נמאס לי, נמאס לי מההרגשה הזו. נמא לי ללכת לישון עם התקווה שלא אתעורר ולא אצטרך לסבול את התחושות האלו. נמאס לי להביט במראה ולשנאות את מה שהיא משקפת. כבר 20 שנה שהחיים מובלים אותי לשום מקום. 20 שנה אני בבית, לא עושה כלום עם עצמי. 20 שנה חלפו ולא עשיתי כלום עם חיי, לא יצאתי, לא ראיתי ולא עשיתי כלום. 20 שנה אני מתחבאת מהעולם בחוץ, שאף אחד לא יראה ולא ישמע. שלא ידע שיצור כמוני קיים, שכישלון כמוני בכלל נמצא בעולם. אני מרגישה שאני לא מספיק מוכשרת, לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה, פשוט לא מספיק. אילו היה לי את האומץ, בגיל 12 הייתי מסיימצת את חיי, שלא אצרך להתמודד עם כל זה. להתמודד עם הכישלון, להתמודד עם להיות לא מספיק טובה בכלום. 12 שנה של לימודים בודדים וכאובים. בקושי צלחתי אותם. את הבגרות לא יכולתי להשלים, מהפחד, הפחד שתמיד גובר עלי. בסה"כ 3 בגריות נשארו, אבל בשביל מה להשלים? הרי כלום לא יצא מזה, כלום לא יצא ממני. אין לי כיוון לחיים, אין לי שאיפות, אין לי כלום, רק מחשבות רעות. עצוב לי, כואב לי ויותר מכל, מאוד בודד לי. יש לי משפחה אוהבת, אבל גם להם נמאס. כמה אפשר להסתכל על מישהו שהורס את חייו במו ידיו? הם לא מבינים, לא מבינים את התחושה של יאוש מהחיים. של למה לעשות משהו, אם גם ככה נידונתי לכלום בחיים. עצוב לי ובודד לי. נמאס לי, פשוט נמאס. אני כבר בת 20, יושבת בבית כל היום ולא עושה כלום חוץ מלישון ולאכול. אין לי כלום, פשוט כלום. רק יאוש ממלא את יומי. ואם מדי פעם הרגשה טובה מחלחלת בי, מיד היא נגנזת ונעלמת. נמאס לי, כ"כ נמאס לי. אני לא יכולה להתמודד, אני מחכה ליום, ליום שאהיה אמיצה מספיק כדי לסיים את זה. שלא אצטרך להרגיש כך, שלא אצרך להיות נטל על אחרים. עצוב לי, כ"כ עצוב... פסיכולגים ופסיכאטרים באו והלכו. גם טיפול תרופתי ניסיתי, אך כלום לא הצליח לרפא, כלום לא הצליח לעזור. אני עדיין תקועה באותו מקום, בלי עתיד, בלי שום דבר. אני רק רוצה דרך, משהו קטן שיוביל אותי לאנשהו, הזדמנות קטנה שתוציא אותי מכאן, שתוציא את ההרגשה הזו. אני רוצה שקט נפשי, רוצה להיות שלמה עם עצמי. רוצה שאחרים יתגאו בי, שאני אתגאה בעצמי. אני רוצה כיוון לחיים. אני רוצה להפסיק את הייאוש, להפסיק את ההרגשה הזו. אני רוצה להיות משהו, לא רק להיות קיימת, אלא להיות משהו, להיות מישהי שהיא לא נטל. ויותר מכל, אני רוצה מישהו שיבין, שבאמת יבין.
כישלון, זה מה שאני. בכל תחומי החיים. אני כושלת. כ"כ נמאס לי, נמאס לי מההרגשה הזו. נמא לי ללכת לישון עם התקווה שלא אתעורר ולא אצטרך לסבול את התחושות האלו. נמאס לי להביט במראה ולשנאות את מה שהיא משקפת. כבר 20 שנה שהחיים מובלים אותי לשום מקום. 20 שנה אני בבית, לא עושה כלום עם עצמי. 20 שנה חלפו ולא עשיתי כלום עם חיי, לא יצאתי, לא ראיתי ולא עשיתי כלום. 20 שנה אני מתחבאת מהעולם בחוץ, שאף אחד לא יראה ולא ישמע. שלא ידע שיצור כמוני קיים, שכישלון כמוני בכלל נמצא בעולם. אני מרגישה שאני לא מספיק מוכשרת, לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה, פשוט לא מספיק. אילו היה לי את האומץ, בגיל 12 הייתי מסיימצת את חיי, שלא אצרך להתמודד עם כל זה. להתמודד עם הכישלון, להתמודד עם להיות לא מספיק טובה בכלום. 12 שנה של לימודים בודדים וכאובים. בקושי צלחתי אותם. את הבגרות לא יכולתי להשלים, מהפחד, הפחד שתמיד גובר עלי. בסה"כ 3 בגריות נשארו, אבל בשביל מה להשלים? הרי כלום לא יצא מזה, כלום לא יצא ממני. אין לי כיוון לחיים, אין לי שאיפות, אין לי כלום, רק מחשבות רעות. עצוב לי, כואב לי ויותר מכל, מאוד בודד לי. יש לי משפחה אוהבת, אבל גם להם נמאס. כמה אפשר להסתכל על מישהו שהורס את חייו במו ידיו? הם לא מבינים, לא מבינים את התחושה של יאוש מהחיים. של למה לעשות משהו, אם גם ככה נידונתי לכלום בחיים. עצוב לי ובודד לי. נמאס לי, פשוט נמאס. אני כבר בת 20, יושבת בבית כל היום ולא עושה כלום חוץ מלישון ולאכול. אין לי כלום, פשוט כלום. רק יאוש ממלא את יומי. ואם מדי פעם הרגשה טובה מחלחלת בי, מיד היא נגנזת ונעלמת. נמאס לי, כ"כ נמאס לי. אני לא יכולה להתמודד, אני מחכה ליום, ליום שאהיה אמיצה מספיק כדי לסיים את זה. שלא אצטרך להרגיש כך, שלא אצרך להיות נטל על אחרים. עצוב לי, כ"כ עצוב... פסיכולגים ופסיכאטרים באו והלכו. גם טיפול תרופתי ניסיתי, אך כלום לא הצליח לרפא, כלום לא הצליח לעזור. אני עדיין תקועה באותו מקום, בלי עתיד, בלי שום דבר. אני רק רוצה דרך, משהו קטן שיוביל אותי לאנשהו, הזדמנות קטנה שתוציא אותי מכאן, שתוציא את ההרגשה הזו. אני רוצה שקט נפשי, רוצה להיות שלמה עם עצמי. רוצה שאחרים יתגאו בי, שאני אתגאה בעצמי. אני רוצה כיוון לחיים. אני רוצה להפסיק את הייאוש, להפסיק את ההרגשה הזו. אני רוצה להיות משהו, לא רק להיות קיימת, אלא להיות משהו, להיות מישהי שהיא לא נטל. ויותר מכל, אני רוצה מישהו שיבין, שבאמת יבין.