מוכר...
גם אצל בני עיקר ההזרקויות על הרצפה היו בסביבות גיל שנה וקצת - ודווקא לקראת גיל שנתיים זה נרגע, והיה אפשר יותר לדבר איתו. אני לא זוכרת בדיוק, אבל מכיוון שלא ניתן היה למנוע את המצב (לפעמים זו היתה הדרך הראשונית שלו להגיד לא, כשאם הוא היה מביע התנגדות בצורה אחרת, דעתו היתה מתקבלת, כי לא היתה עדיפות לדעתנו), השתדלתי להמליל לו את הדברים - למשל: אתה לא רוצה להוריד את הכובע? בסדר, אבל לא צריך לבכות, תגיד "לא"). בניגוד אולי לגילאים בוגרים יותר, שבהם לפעמים אני מסרבת לבקשה אך ורק כיוון שנאמרה כיללה או כפקודה (ללא הצדקה, ועם הסבר שזאת הסיבה, כשבקשה חוזרת, "יפה", תביא לקבלת הבקשה), כאן, כשמדובר על דבר לא עקרוני - אני בהחלט מאפשרת אותו, וכמה שיותר מהר (רק עם אמירה, שלא צריך לבכות/לכעוס/...). אם זה משהו שאי אפשר לאפשר - אני עדיין מתמללת את הרגשות, אבל לא מוותרת. אצלנו לפחות, חיבוק בזמן כזה היה בלתי אפשרי. מה שכן, כשהוא זרק את עצמו, השתדלתי לתפוס את הראש, ולהניח אותו בעדינות על הרצפה. ע"י כך: מנעתי מכה חזקה, נתתי לו לגיטימציה לכעס ואני חושבת שגם עזרתי לו ללמוד שליטה עצמית. תוך זמן די קצר, הוא למד בעצמו לבלום את המכה ולהניח ראש בעדינות. אני חושבת שזה משפיע גם על צורת הבעת הכעס (זריקה עצמית, בגיל הזה, היא בעיקר תוצאה של חוסר יכולת להתמודד עם הצפת רגשות, ולכן כל שליטה עצמית, מובילה (בהדרגה) ליכולת התמודדות מבוקרת יותר עם הכעס).
