כל בוקר קצת
New member
אני כבר מגיע...
חשבתם פעם איזה מדהים זה שכל הגוף שלנו גדל ביחד, בהתאמה? זאת אומרת, איך הרגליים יודעות לגדול בפרופורציה לידיים, הכתפיים בפרופורציה לבטן, הצוואר בפרופורציה לראש... איך הם מתואמים ככה, תמיד נכונים זה לזה... כשאנחנו קטנים, הידיים שלנו קטנות, והרגליים, והכתפיים והבטן והראש ואפילו הלב – קטן קטן, וזה לא רע, זה טוב, זה מתאים לאותו זמן. ואחר כך אנחנו גדלים. וכל החלקים האלה שלנו, הכל גדל ביחד. והנפש מתרחבת גם. ואז זה טוב ומתאים לאותו זמן חדש. ואז גדלים עוד. ושוב הגוף מתאים את עצמו לעצמו, משתנה כל הזמן, והנפש גדלה ומתעמקת, ונפתחת, ושוב זה טוב ומתאים בדיוק. רק לפעמים יש איזה חלק בנפש שלא גדל איתה. לא מצליח להתאים את עצמו לשאר. והנפש נמתחת ונמתחת וגדלה, אבל משהו בה נשאר מאחור. והיא סוערת, מפוחדת, מנסה להתאים, להשלים את הבלתי מדויק, להרגיע את חוסר השקט, ובינתיים היא נמתחת עוד ועוד ועוד... ואז, מרוב מאמץ לרגוע, מתחילים קרעים קטנים. כואב. אבל יש קול אחד שיודע בדיוק להתאים לקרעים האלה, למלא את הסדקים, לעזור לנפש להתאים שוב את עצמה לעצמה, להירגע ולנוח. ............ המוזיקה של אביתר נוכחת בחיי כבר כמה שנים. ותמיד היא הכי מדויקת לי. הכי מתאימה. ואז אני גדלה קצת. והיא גדלה איתי. מתאימה את עצמה. וכל פעם מחדש נראה לי שזהו, עכשיו היא הכי מתאימה, מתאימה לי ומתאימה אותי לעצמי, הכי נכונה, מרגשת, מדייקת. ואז אני גדלה עוד קצת. והרגישות גדלה, והבלבול גדל, ועוד קרעים קטנים נולדים. ובשביל זה בדיוק הוא שם, אביתר, לאחות אותם, לדייק לי סערות במילים ומנגינות, להאיר לילות של פחד, לרפא תהומות של כאב, להזכיר שאם העצב גדל אז גם השמחה, אם הפחד אז גם התקווה, אם הכאב אז גם הנחמה. וההופעות האלה, עם כל ההצפה הרגשית שמעלה גם דברים לא פשוטים, בסופו של דבר תמיד מעוררות את השמחה הפנימית הזו, עוזרות לנפש לתרגל אותה קצת, שלא תעלה אבק, שלא תישכח. שתשב גם היא על כס הלב איזה יום יומיים, מה קרה. וכמו שאביתר כתב פעם, משהו שמלווה אותי מאד לאחרונה, שצריך לחשוב על עצמך כאילו אתה הילד שלך. לגדל את עצמך. ואם יש חלק שלא מצליח לגדול איתך, שמתעקש למשוך אותך לאחור – לא לכעוס עליו שהוא קטן. לא לקטול. לא להטיח בו בתוכחה שהוא ילדותי. לנשום עמוק, להתאזר בסבלנות, ואז לחזור כמה צעדים אחורה, לקחת אותו יד ביד, ומשם להמשיך וללכת.
חשבתם פעם איזה מדהים זה שכל הגוף שלנו גדל ביחד, בהתאמה? זאת אומרת, איך הרגליים יודעות לגדול בפרופורציה לידיים, הכתפיים בפרופורציה לבטן, הצוואר בפרופורציה לראש... איך הם מתואמים ככה, תמיד נכונים זה לזה... כשאנחנו קטנים, הידיים שלנו קטנות, והרגליים, והכתפיים והבטן והראש ואפילו הלב – קטן קטן, וזה לא רע, זה טוב, זה מתאים לאותו זמן. ואחר כך אנחנו גדלים. וכל החלקים האלה שלנו, הכל גדל ביחד. והנפש מתרחבת גם. ואז זה טוב ומתאים לאותו זמן חדש. ואז גדלים עוד. ושוב הגוף מתאים את עצמו לעצמו, משתנה כל הזמן, והנפש גדלה ומתעמקת, ונפתחת, ושוב זה טוב ומתאים בדיוק. רק לפעמים יש איזה חלק בנפש שלא גדל איתה. לא מצליח להתאים את עצמו לשאר. והנפש נמתחת ונמתחת וגדלה, אבל משהו בה נשאר מאחור. והיא סוערת, מפוחדת, מנסה להתאים, להשלים את הבלתי מדויק, להרגיע את חוסר השקט, ובינתיים היא נמתחת עוד ועוד ועוד... ואז, מרוב מאמץ לרגוע, מתחילים קרעים קטנים. כואב. אבל יש קול אחד שיודע בדיוק להתאים לקרעים האלה, למלא את הסדקים, לעזור לנפש להתאים שוב את עצמה לעצמה, להירגע ולנוח. ............ המוזיקה של אביתר נוכחת בחיי כבר כמה שנים. ותמיד היא הכי מדויקת לי. הכי מתאימה. ואז אני גדלה קצת. והיא גדלה איתי. מתאימה את עצמה. וכל פעם מחדש נראה לי שזהו, עכשיו היא הכי מתאימה, מתאימה לי ומתאימה אותי לעצמי, הכי נכונה, מרגשת, מדייקת. ואז אני גדלה עוד קצת. והרגישות גדלה, והבלבול גדל, ועוד קרעים קטנים נולדים. ובשביל זה בדיוק הוא שם, אביתר, לאחות אותם, לדייק לי סערות במילים ומנגינות, להאיר לילות של פחד, לרפא תהומות של כאב, להזכיר שאם העצב גדל אז גם השמחה, אם הפחד אז גם התקווה, אם הכאב אז גם הנחמה. וההופעות האלה, עם כל ההצפה הרגשית שמעלה גם דברים לא פשוטים, בסופו של דבר תמיד מעוררות את השמחה הפנימית הזו, עוזרות לנפש לתרגל אותה קצת, שלא תעלה אבק, שלא תישכח. שתשב גם היא על כס הלב איזה יום יומיים, מה קרה. וכמו שאביתר כתב פעם, משהו שמלווה אותי מאד לאחרונה, שצריך לחשוב על עצמך כאילו אתה הילד שלך. לגדל את עצמך. ואם יש חלק שלא מצליח לגדול איתך, שמתעקש למשוך אותך לאחור – לא לכעוס עליו שהוא קטן. לא לקטול. לא להטיח בו בתוכחה שהוא ילדותי. לנשום עמוק, להתאזר בסבלנות, ואז לחזור כמה צעדים אחורה, לקחת אותו יד ביד, ומשם להמשיך וללכת.
