אני כבר מגיע...

אני כבר מגיע...

חשבתם פעם איזה מדהים זה שכל הגוף שלנו גדל ביחד, בהתאמה? זאת אומרת, איך הרגליים יודעות לגדול בפרופורציה לידיים, הכתפיים בפרופורציה לבטן, הצוואר בפרופורציה לראש... איך הם מתואמים ככה, תמיד נכונים זה לזה... כשאנחנו קטנים, הידיים שלנו קטנות, והרגליים, והכתפיים והבטן והראש ואפילו הלב – קטן קטן, וזה לא רע, זה טוב, זה מתאים לאותו זמן. ואחר כך אנחנו גדלים. וכל החלקים האלה שלנו, הכל גדל ביחד. והנפש מתרחבת גם. ואז זה טוב ומתאים לאותו זמן חדש. ואז גדלים עוד. ושוב הגוף מתאים את עצמו לעצמו, משתנה כל הזמן, והנפש גדלה ומתעמקת, ונפתחת, ושוב זה טוב ומתאים בדיוק. רק לפעמים יש איזה חלק בנפש שלא גדל איתה. לא מצליח להתאים את עצמו לשאר. והנפש נמתחת ונמתחת וגדלה, אבל משהו בה נשאר מאחור. והיא סוערת, מפוחדת, מנסה להתאים, להשלים את הבלתי מדויק, להרגיע את חוסר השקט, ובינתיים היא נמתחת עוד ועוד ועוד... ואז, מרוב מאמץ לרגוע, מתחילים קרעים קטנים. כואב. אבל יש קול אחד שיודע בדיוק להתאים לקרעים האלה, למלא את הסדקים, לעזור לנפש להתאים שוב את עצמה לעצמה, להירגע ולנוח. ............ המוזיקה של אביתר נוכחת בחיי כבר כמה שנים. ותמיד היא הכי מדויקת לי. הכי מתאימה. ואז אני גדלה קצת. והיא גדלה איתי. מתאימה את עצמה. וכל פעם מחדש נראה לי שזהו, עכשיו היא הכי מתאימה, מתאימה לי ומתאימה אותי לעצמי, הכי נכונה, מרגשת, מדייקת. ואז אני גדלה עוד קצת. והרגישות גדלה, והבלבול גדל, ועוד קרעים קטנים נולדים. ובשביל זה בדיוק הוא שם, אביתר, לאחות אותם, לדייק לי סערות במילים ומנגינות, להאיר לילות של פחד, לרפא תהומות של כאב, להזכיר שאם העצב גדל אז גם השמחה, אם הפחד אז גם התקווה, אם הכאב אז גם הנחמה. וההופעות האלה, עם כל ההצפה הרגשית שמעלה גם דברים לא פשוטים, בסופו של דבר תמיד מעוררות את השמחה הפנימית הזו, עוזרות לנפש לתרגל אותה קצת, שלא תעלה אבק, שלא תישכח. שתשב גם היא על כס הלב איזה יום יומיים, מה קרה. וכמו שאביתר כתב פעם, משהו שמלווה אותי מאד לאחרונה, שצריך לחשוב על עצמך כאילו אתה הילד שלך. לגדל את עצמך. ואם יש חלק שלא מצליח לגדול איתך, שמתעקש למשוך אותך לאחור – לא לכעוס עליו שהוא קטן. לא לקטול. לא להטיח בו בתוכחה שהוא ילדותי. לנשום עמוק, להתאזר בסבלנות, ואז לחזור כמה צעדים אחורה, לקחת אותו יד ביד, ומשם להמשיך וללכת.
 
...אני כבר נמצא.../images/Emo79.gif

ההופעה התחילה כרגיל ב"אב הרחמן", עם ליווי של בכי תינוק מהקהל... אחריו הגיעה התייחסות בלתי נמנעת למונדיאל: "תודה שבאתם הערב. ארגנטינה נגד יוון, איזה נועזות לצאת בערב כזה, אני מקווה שזה יצדיק את עצמו". אביתר המשיך ואמר שהערב יש חגיגה מרגשת, כי בדיוק לפני שנה יצא הדיסק, וגם לפני כן היו הרבה הופעות – בעיקר במעבדה, וזו ההופעה האחרונה בהרכב הנוכחי. ואז הוא יצא בהכרזה: "לכבוד זה נעשה שירים שלא עשינו בדרך כלל. אבל גם שירים שכן עשינו בדרך כלל. שלא ייעלבו". ההכרזה הזו מאד ריגשה את כוחותינו, ואני אף פצחתי בריקוד קטן (מאד קטן. ככה זה, ישיבה על מחצלות לא מאפשרת הרבה, בעיקר שרירים דואבים). אביתר המשיך עוד ואמר "זה שיר מהגנגס", ואז הגיע רצף נפלא ביותר של "שיר טיול" ו"חלון" בעיבודים ה.. אין לי מילה לזה, בכל אופן, בואו ננסה רגע להתעלם מהעובדה שבזה בערך הסתכמו ה"שירים שלא עשינו בדרך כלל", כי אלו היו באמת שני ביצועים נהדרים. "יש שריטות על העדשה, פצעים מהשנה האחרונה"... זה המשיך ל"פקק תנועה" שגם היה נפלא במיוחד, ולגימה מהמים – כולל ברכה כמובן... והלאה ל"לילה כיום יאיר". הזכרתי פעם שאני אוהבת את השיר הזה? אביתר: "אני מסתובב עכשיו הרבה ביערות ירושלים, מחפש את השיר. זמן היריון." (או נראה לי לפחות שזה מה שהוא אמר. לא חותמת על שתי המילים האחרונות). וזו הייתה הקדמה ל"כל בוקר קצת". אחריו, ביצוע מעולה כרגיל ל"את שקט", ולאחר מכן אביתר הודה שהוא ממחזר סיפורים (הוא הצליח להתגבר על זה קצת בהמשך ההופעה), ואמר: "סיפרתי הרבה את הסיפור הנפלא והידוע, שפעם אחת הבן שלי והבת שלי שיחקו באבא ואמא, אז בתי אמרה לבני: נשחק באבא ואמא, אני אסדר את הסלון ואתה תלך לנוח". הסיפור החביב גרר הרבה צחוקים מהקהל, וכמובן הוביל הישר ל"טיפה של אור". ממש שפע דיבורים הבחור, והפעם: "השיר הבא הוא גם.. אה.. שיר שהוא גם סוף וגם התחלה, כמו הערב הזה כולו. שמו "יש לי סיכוי". זה שיר שנכתב ב'ויש' אחד. בשלוש דקות. בדירה בת"א. ברחוב מלצ'ט. 10. אחר הצהריים. בקיץ. על גיטרה קלאסית. לפני ארבע עשרה שנה או משהו.", כך אמר תוך שהוא לוקח נשימה בין פרט מידע היסטורי אחד למשנהו (אבישי – נראה לי שזה הזמן להפסיק לצחוק עליי שאני עוצרת באמצעי משפטים, למדתי מהטובים ביותר!). ו.. "יש לי סיכוי" המרגש תמיד, כמו פעם ראשונה. ואז "אותיות פורחות באוויר", עם ריקודים במעברים ותנועות ידיים תזזיתיות ואולי תוף מרים דימיוני, וגם, אחרי הפזמון, היה נראה שאביתר כמעט הפיל את עצמו אחורה מעוצמת הצעקה... לפתע נשמע קריאת אהבה מסתורית מהקהל, ואביתר בתגובה: "חזור שנית?"... לאחר שההוא לא חזר שנית, אביתר חשב לרגע ואמר: "תן רמז, זה אתה אכן מי ש.. זה נשמע לי כמו? לא, חשבתי זה איזה חבר. זה חבר?"... אין תגובה, מישהו צעק משהו כמו "כולנו" ואביתר צחק ואמר: "כן, כולנו אחים", נאנח עמוקות, "אוי. אמן אמן אמן. בשביל זה אנחנו פה". בשלב זה הגיעה ההתייחסות הרצינית מצד אביתר לאמיר, שזכה להזכרת שמו פעמים רבות מספור במהלך הערב, אבל הפעם בהרחבה: "חבר'ה, זה זמן טוב להודות לאיש שהפיק את הערב, את האלבום, את ה.. את כל המוזיקה שאנחנו עושים ביחד כבר שנים, זהו, מעומק הלב אני רוצה להגיד תודה רבה לחבר יקר, שותף אמיתי, אמיר צורף", הקהל הגיב במחיאות כפיים נלהבות, ואביתר הבטיח: "את שאר החברים אציג אחרי השיר הבא" – ולא קיים, אגב. "עד מחר" הגיע מיד אחר כך, אביתר ניגן את אקורד לא נכון ב"נעלמים", מה שקצת פגם באפקט הדרמטי של הפאוזה וכיבוי האורות, אבל מילא, ההופעות הומצאו בשביל רגעים כאלה. הלאה ל"אורייתא", ואחריו אביתר הצליח להתגבר על הדחף שלו לספר את הסיפור על מאה שערים, ורק אמר שהוא תמיד מספר סיפור, אבל הפעם הוא יוותר עליו. ואז התלבט לרגע: "אולי רק את המוסר השכל? לא, כי המוסר השכל הוא ברחשי ליבי וליבם של העומדים על הבמה". (ציטוט לא מדויק בכלל, אבל נראה לי שזה בערך מה שהוא אמר. אולי). כאן כמובן הגיע "מתנות" האנרגטי והמעורר, ואז אביתר נזכר בהבטחה להציג את שאר הנגנים, וקיים. ו"תחרות כלבים"... עם הפזמון בהתחלה... אוי, השיר הזה זה משהו. הפסקת שתייה קצרה, אביתר הרים את הכוס ומהקהל נשמעה צעקת "לחיים", אביתר מיד הגיב: "איפה זה באמת?... 'לחיים' זה לא..", והבהיר בחיוך את תכולת הכוס: "קולה. לרבנו יש את הסיפור, מכירים, שבלחם היה הטעם של הכל. בטוח מכירים", חשב לרגע והמשיך: "אז זה וודקה". החלק הזה של ההופעה נחתם ב"אבא", וכולם ירדו מהבמה. אחרי מחיאות כפיים מהקהל, אביתר עלה לבד והתיישב ליד הפסנתר, ואז נשמעה בקשה נחרצת מהקהל: "שמח שבאת!". אני גיחכתי ביני לבין עצמי על התמימות בבקשה הזו, בזמן שאביתר התחיל לנגן את הפתיחה של השיר ואמר שהוא לא זוכר ממש. הייתי בטוחה שהוא ינגן עוד כמה צלילים ואז יפסיק, ויצחק על זה, אבל הוא המשיך! ואשכרה ניגן את "שמח שבאת", בעודי יושבת פעורת פה ולא מאמינה למשמע אוזניי. הלב שלי בכה והתפלל איתו "להירגע ולנוח"... הוא מצידו פישל בחינניות פה ושם, וגם צינזר כמובן: "איך יש לך.. עיניים יפות... ואיך אני משונה, משתנה כל הזמן", ומיד הוסיף: "לא ידעתי עד כמה". הביצוע התקבל במחיאות כפיים אדירות מהקהל, ואביתר לא שכח לומר לאותו בחור אלמוני "תודה שהזכרת לי", ואז אותו אחד צעק בחזרה: "וצח פה לידך!"... מיד נשמעה צעקת "תיאטרון רוסי!" מהקהל, ואביתר צחק ואמר "אל תנצלו את ה.."... בינתיים עוד ועוד צעקות נשמעו, אביתר ביקש: "שנייה רגע, חבר'ה, תנו להתרכז", וכדי להסיח את דעת המבקשים הוסיף: "זה מדהים אבל, אה? פשש.. איך זה חרוט בנפש הדברים האלה, לא ניגנתי את זה המון שנים". פעולת ההסחה עבדה, והוא הצליח להתעלם מהצעקות ולהמשיך כמתוכנן ל"אבות ובנים". אחריו אותו אלמוני שוב צעק "שמח שבאת" ואביתר גיחך, נשמעו עוד שלל הצעות החל מ"ברוש" ועד "עטור מצחך", על כל הצעה אביתר הגיב ב"או!" או "וואו" ובעיקר חיכה שכולם יסיימו עם זה. ואז הוא אמר: "שימו לב, אני בדיכאון" ומישהו הציע "תתחנני אליי", אביתר המשיך ואמר שהוא כאילו מחפש את השמיים שיבואו, או משהו כזה, ובינתיים ביקש שידברו בהצבעה ושוב ניצל את ההפוגה כדי לעבוד לפי התוכנית והמשיך ל"משיב הרוח" הנפלא מאד. לאחר מכן הוא הזמין את הלהקה ל"שיר אחרון" – "הרמח"ל", וכולם ירדו שוב. אחרי עוד סבב של מחיאות כפיים, הם עלו ונשמעה מהקהל צעקה.. "מחיאות כפיים".. אביתר לאמיר: "יו, אחי, טוק טו מי", עוד ביצוע מצחיק כרגיל, עם ריקודים ונענועים כמיטב המסורת. הלאה ל"חתונה לבנה" המעולה, ו"כשזה עמוק" כי ממש אי אפשר בלי. כאן הגיע שלב התודות לכולם, שוב לאמיר – כולל מחיאות כפיים ארוכות וניסיון עצוב של אביתר לשרוק לו, ותודה לנגנים, ולאנשי הסאונד התאורה וההפקה, ולה' יתברך על המוזיקה, "ותודה לאבא שלי שלימד אותי את השיר הזה", וכך הסתיימו להן שעתיים ארוכות של הופעה עם "כוכבי בוקר", ובאמת שהייתי מוכנה להתחיל את הכל מההתחלה באותו הרגע. לשמחתי, הפעם הצלחתי להרגיש את ההופעה עמוק בלי להיות עסוקה בגעגוע, אבל המחשבה מתי תהיה הפעם הבאה לא עוזבת... בין כל התודות הרגילות של אביתר התווספה לה גם תודה מיוחדת, מרגשת: "תודה על כל מה שאתם עוברים איתנו, תודה שאתם מטים אוזן", ואני אומרת – תודה לך על שאתה מתעקש לגרום לי להטות אוזן, לשמוע את השיר הנקי האמיתי בתוך כל הבלאגן מפתיע אותי כל פעם, תודה תודה תודה, בחיי, כל כך שמחה שבאת.
 

Walk Two Moons

New member
לעולם לא אפסיק לצחוק עלייך ../images/Emo123.gif

אהבתי מאוד את הסיקור, ההקדמה הייתה חזקה מאוד
בואו ננסה רגע להתעלם מהעובדה שכתבת "בואו ננסה רגע להתעלם מהעובדה שבזה בערך הסתכמו ה"שירים שלא עשינו בדרך כלל"" וכמה שורות אחר כך כתבת שהוא שר את "שמח שבאת". זה יהיה לנו קצת קשה אבל אנחנו ננסה. מנוולים כולכם. ה"זמן הריון" הזה נשמע לי בהתחלה הזוי לחלוטין, אבל שימו לב שבכתבה האחרונה ממאקו (כמה הודעות למעלה) הוא אומר "...הגיע הזמן לשוב ולהתכנס פנימה, אל הבית, לתקופה אינטימית של הריון של כתיבה חדשה". טוב, לפחות האוזניים שלך עוד לא נדפקו לחלוטין
הזכרת לי כמה אני מתגעגע. תודה.
 
לצחוק עליי?../images/Emo12.gif

וכי למה? כאילו, אתה גם ככה צוחק עליי כל הזמן, אבל יש לי תחושה עזה שפספסתי משהו
לגבי "שמח שבאת" - קודם כל, כתבתי "בערך"
וחוץ מזה, השיר הזה לא נכלל בהצהרה הנ"ל של אביתר, מאחר והוא היה חצי מאולתר. ויקירי, אומרים שהקנאה מזיקה לעור הפנים. לידיעתך. ורק דבר אחרון בעניין הזה, תזכיר לי מי ניסה שוב ושוב (ושוב) לשכנע אותך לבוא?! ובשביל להבין מה אביתר אומר צריך הרבה יותר מאוזניים מתפקדות.. אם כי, בהחלט משמח לגלות ששנים של הישענות על הרמקולים לא עשו את שלהן
נראה לי שאני מסמפטת אותך למרות הכל.
 

Walk Two Moons

New member
אולי לא האוזניים.. אבל הזמן אכן עושה את שלו -

הרשי לי לצטט: "אבישי – נראה לי שזה הזמן להפסיק לצחוק עליי שאני עוצרת באמצעי משפטים, למדתי מהטובים ביותר!" - זה את אמרת. אז אני השבתי שלעולם לא אפסיק לצחוק עלייך
ומה הקשר בכלל לזה שניסית לשכנע אותי לבוא
 
שום קשר....../images/Emo192.gif

רק שבפעם הבאה שאתה לא מקשיב לי, קח בחשבון שאולי זה אומר שתפספס הזדמנות בלתי נשכחת
 
ותמונות.. מהר מהר

לפני שמעיין תעלה את שלה ואני אלך לקבור את עצמי איפשהו
ובהזדמנות חגיגית זו - תודה למעיין על החברה והתמיכה והדלק (תרתי משמע
), ולאפרת גם, היה נעים להכיר.
 

SnapDragon

New member
../images/Emo45.gif

ואני סולחת לך שלא הקטנת. 3 בלילה...(עימות חזיתי עם האוזן של אביתר
)
 
למעלה