אני ילד קטן...

אני ילד קטן...

אני קורא לעצמי ילד קטן.... כשהכול התחיל הייתי כימעט בן 17, חודשיים לפני יום ההולדת שלי בעצם,16 ועשרה חודשים. כשהכול ניגמר הייתי בן 17 וחצי. הייתי אדם מבוגר, כימעט. הייתי מוכן להיות אדם מבוגר. חשבתי על דברים של מבוגרים, על גיוס לצה``ל, על הגרעין וההגשמה. ואז שלחו אותי בקיבוץ לפסיכולוג, בשביל שאני אהיה מבוגר טוב יותר. אבל זה לא מה שקרה... כל שבוע, פעמיים בשבוע הייתי הולך אליו, וכל פעם מחדש הייתי הופך לילד קטן... בן 17 שמרגיש כמו ילד בן 5. ילד בן 17 שחונק את הדמעות בכריות של הספה ויודע שאסור לו לבכות, אף פעם... והדמעות זולגות לתוך הכרית, פעמיים בשבוע. דמעות של עלבון, של השפלה, דמעות של כאב פיזי ונפשי... ילד בן 17 שלא רוצה להרגיש כמו בן 5, שרוצה להיות מבוגר. ונישבע לא לבכות אף פעם, כי הוא יודע שאסור וכי הוא מרגיש ככה כמו ילד קטן... והיום אני בן 24 ועוד מעט אפילו יותר, ואני מרגיש בדיוק כמו אז, בן 17 שמרגיש כמו בן 5... ואני לא יכול לבכות וכואב לי כל כך... שלכם האומלל שפוחד ומרגיש כמו ילד קטן
 
יקירי.......

אני לא אקרא לך ילד אני מכירה את הצד הבוגר שלך ואתה יודע שאכפת לי מהצד ההוא ואני אפילו די מעריכה את הצד ההוא אני מאמינה שלכל מבוגר יש ילד קטן בפנים רק שאצלך הוא סובל וקשה לו ובצדק. אתה יודע שאני דואגת לך ואני תמיד פה בשביל לדבר חושבת עלייך המון בוכה גם בשבילך......(גם קצת בשבילי למרות שהבטחתי לך) אני מאמינה שנדבר כבר.... ביי חמוד.
 

alona..

New member
אני חושבת

שלפעמים, לא תמיד, אבל לפעמים, לא צריך להגיב על כל הודעה. ואני מרגישה חובה מסויימת, כי באמת אכפת לי ממך. ואני לוחצת על הלינק, נכנסת לפורום, רואה הודעה חדשה בשמך, ואני שמחה. שמחה שאתה עוד פה, שלא הלכת, שלא איבדת תקווה. ולאמר לך את האמת? אני מרגישה חובה מסויימת להגיב לכל הודעה, כי אני חוששת, שאם לא אגיב, אאבד אותך. ולפעמים אין לי מילים, ואין לי באמת מה לאמר. ולפעמים, אני חושבת, שכותבים הודעה לא לשם התגובה. כותבים בשביל לפרוק, כותבים, ואחר כך קוראים את ההודעה, אחרי שמנסחים את הרגשות, ואחרי שהבלבול יורד לדף, ואז.. דברים מסתדרים אחרת, בראש. הרגשות, התחושות, לפעמים הם נהירים יותר, רק מכיוון שכתבת. וגם עכשיו, לא בטוחה שהיית זקוק לתגובה. וגם עכשיו, אין לי באמת מה לאמר. רק שאני עדיין כאן, איתך. אלונה.
 
למעלה