אני יכולה להגיד לה "לא"?
איך שאני מגיעה הביתה אמא מנחיתה עליי עשרים אלף משימות. היא טוענת שעד עכשיו "ביליתי ונהנהתי", ואני מסבירה לה שכל השבוע אני בצבא, לא משחקת (מרגישה כמו הבעל שלה לרגע..), והסוף שבוע הוא הזמן היחידי שאני יכולה לנוח קצת ולצאת למקומות אחרים שהם לא הבסיס.. ואם זה היה חד פעמי כזה הייתי יודעת שהיא צריכה עזרה והייתי עוזרת, אבל היא אומרת את זה מתוך עצלנות אישית שלה, שלא בא לה לעשות את הדברים האלה, ואז עוד יש את העזות להגיד לי שהיא עובדת גם כל השבוע.. רייט.. זה כמו שאני אומרת לה שאני מתה מרעב כשאני חוזרת הביתה כי עבדתי כל היום, אז היא אומרת לי שהיא עשתה ספורט.. נורא מסכנה.. נורא סובלת בחדר כושר.. מכריחים אותה.. גם אבא שלי העיר לה על העניין שהיא מתלוננת כל הזמן שאין לה כוח, ואפשר לחשוב מה היא כבר עושה.. אם מישהו צריך להתלונן זה אבא שלי, שעובד מהבוקר עד הערב, אבל הוא לא מתלונן, אבל היא בגלל שהיא מבשלת פעם בעשרים שנה (היא כבר הפסיקה לבשל מרוב העצלנות), מתעמלת, לומדת כמה שעות ביום שישי, ויוצאת לקניות פעמיים בשבוע, ודואגת פעם בשבוע לסדר את הבית בשביל העוזרת, היא פתאום נורא מסכנה ונורא קשה לה... אז מה? פשוט לשחק אותה? לספוג את הכל ולשתוק? למה לשתוק? למה אני לא יכולה להגיד מה שמפריע לי? הקטע שכל דבר קטן היא הופכת לפיל. אני ואח שלי הלכנו לקנות גלידה אתמול וכשחזרנו הוצאתי את הטוסט מהטוסטר וסמכתי על אחי שיכניס את הגלידה למקרר. אז לא שמתי לב שהיא נשארה על השולחן ולפתע אמא שלי צועקת עליי שלא הכנסתי את הגלידה. אמרתי לה שחשבתי שאחי יכניס אותה, וחוץ מזה מה כל-כך קשה בשבילה להכניס אותה למקרר? אז היא צועקת עליי שאני חוצפנית ועצלנית וישר מאיימת על האוטו (וכמובן לא מקיימת, כי אין לה מילה..). אז לא יודעת. היא שוב עולה על העצבים. ובעקרון אני יכולה לעשות את המשימות, אבל ברמת העיקרון היא גם יכולה, היא פשוט הלכה להתאמן עכשיו בחדר כושר.. מדהים אותי שאח"כ היא מתלוננת על כל מיני עניינים כלכליים, מבקשת ממני שאני אשלם על הכל, ואח"כ הולכת לחדר כושר.. אם רק הייתי פשוט יכולה להגיד לה "לא" ובזאת נסגר העניין. אבל אני יודעת שהיא תפתח את זה לגיל 10 שלא ניקיתי כאשר נשפך לי חלב..
איך שאני מגיעה הביתה אמא מנחיתה עליי עשרים אלף משימות. היא טוענת שעד עכשיו "ביליתי ונהנהתי", ואני מסבירה לה שכל השבוע אני בצבא, לא משחקת (מרגישה כמו הבעל שלה לרגע..), והסוף שבוע הוא הזמן היחידי שאני יכולה לנוח קצת ולצאת למקומות אחרים שהם לא הבסיס.. ואם זה היה חד פעמי כזה הייתי יודעת שהיא צריכה עזרה והייתי עוזרת, אבל היא אומרת את זה מתוך עצלנות אישית שלה, שלא בא לה לעשות את הדברים האלה, ואז עוד יש את העזות להגיד לי שהיא עובדת גם כל השבוע.. רייט.. זה כמו שאני אומרת לה שאני מתה מרעב כשאני חוזרת הביתה כי עבדתי כל היום, אז היא אומרת לי שהיא עשתה ספורט.. נורא מסכנה.. נורא סובלת בחדר כושר.. מכריחים אותה.. גם אבא שלי העיר לה על העניין שהיא מתלוננת כל הזמן שאין לה כוח, ואפשר לחשוב מה היא כבר עושה.. אם מישהו צריך להתלונן זה אבא שלי, שעובד מהבוקר עד הערב, אבל הוא לא מתלונן, אבל היא בגלל שהיא מבשלת פעם בעשרים שנה (היא כבר הפסיקה לבשל מרוב העצלנות), מתעמלת, לומדת כמה שעות ביום שישי, ויוצאת לקניות פעמיים בשבוע, ודואגת פעם בשבוע לסדר את הבית בשביל העוזרת, היא פתאום נורא מסכנה ונורא קשה לה... אז מה? פשוט לשחק אותה? לספוג את הכל ולשתוק? למה לשתוק? למה אני לא יכולה להגיד מה שמפריע לי? הקטע שכל דבר קטן היא הופכת לפיל. אני ואח שלי הלכנו לקנות גלידה אתמול וכשחזרנו הוצאתי את הטוסט מהטוסטר וסמכתי על אחי שיכניס את הגלידה למקרר. אז לא שמתי לב שהיא נשארה על השולחן ולפתע אמא שלי צועקת עליי שלא הכנסתי את הגלידה. אמרתי לה שחשבתי שאחי יכניס אותה, וחוץ מזה מה כל-כך קשה בשבילה להכניס אותה למקרר? אז היא צועקת עליי שאני חוצפנית ועצלנית וישר מאיימת על האוטו (וכמובן לא מקיימת, כי אין לה מילה..). אז לא יודעת. היא שוב עולה על העצבים. ובעקרון אני יכולה לעשות את המשימות, אבל ברמת העיקרון היא גם יכולה, היא פשוט הלכה להתאמן עכשיו בחדר כושר.. מדהים אותי שאח"כ היא מתלוננת על כל מיני עניינים כלכליים, מבקשת ממני שאני אשלם על הכל, ואח"כ הולכת לחדר כושר.. אם רק הייתי פשוט יכולה להגיד לה "לא" ובזאת נסגר העניין. אבל אני יודעת שהיא תפתח את זה לגיל 10 שלא ניקיתי כאשר נשפך לי חלב..