אני יודעת

[התקווה שבתוכי]

אני יודעת

שאני לא ממש מגיבה כאן.
אני יודעת שאני כבר לא באמת חלק מהפורום...
אבל באיזשהו מקום, זה המקום היחיד שאני באמת מרגישה חופשייה לכתוב הכל.

אני מרגישה פחד
פחד כזה שעולה וחונק בגרון
פחד שלא באמת מאפשר למשהו להכנס או לצאת מתוכי
פחד מלהפגע
פחד מלהיות לא מובנת
פחד מלהיות מאוד מובנת
אני מתהלכת בעולם עם בור עמוק שלא יכול להתמלא
בור שאני לא נותנת לו להתמלא
ואני נמצאת בעולם ופתאום מבינה כמה אני מפסידה
אני לא מאפשרת לאף אחד באמת לגעת בי
אני לא מאפשרת לאף אחד באמת להכיר אותי
כי אז אני נפגעת
כי אז אני ננטשת

אני מצטערת אם ההודעה מבולבלת, זה הדבר היחיד שיכולתי בכלל לכתוב שיתאר בקצת את מה שאני מרגישה

 

[simplistic]

...

מרגישה בדיוק כמוך, ואני כבר אמורה להיות "בן אדם אמיתי"

 

[פרח נובל2]

וואי!

את תיארת במדויק (!) את מה שאני מרגישה...
מאוד קשה לי לכתוב רגשות ואני מרגישה שאת עשית את זה במקומי...

 

[התקווה שבתוכי]

אני שמחה שנתתי לשתיכן קצת מילים

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שמחה שכתבת.

לפעמים, כמו בקלישאה, להכיר בחוסר זה הדבר היחיד שמאפשר לו להתמלא...
מקווה בשבילך ואיתך.

 

[התקווה שבתוכי]

אני פסימית

אני לא מאמינה בקלישאות, בדיוק כמו שאני לא מאמינה בססמאות או מילים.
אני מאמינה במה שאני רואה, במה שאני מרגישה.

אני לא יכולה לפתח תקוות כי אז האכזבה תהיה צורבת יותר. הפסקתי לקוות לעתיד טוב יותר או לבריאות/ החלמה. זו הדרך היחידה בה אני לא אתאכזב, הדרך היחידה בה אני לא מרגישה כשלון. אולי אני נשמעת תבוסתנית או אולי מתוך עמדה קורבנית, אבל זה ממש לא המקום שלי. אם במקרה אני אצליח או אחווה דברים טובים, אני תופסת אותם בשתי ידיים ורק מנסה להאריך את החוויה. גם לי מגיע קצת טוב ונחת מהחיים הללו...

אני לא יודעת אם אני מובנת בכלל...
בכל מקרה, תודה.

 

[שישמים אחרים]

את מובנת.

אני חושבת שיש איזון מסוים - וצריך למצוא אותו - בין תקוות מוגזמות לבין אין-תקווה. תמיד יהיו אכזבות וכשלונות. את אנושית, כמו כולנו. הנסיון להמנע מהן על ידי שלילת הזכות (זכות!) שלך לפתח תקוות הוא עקר. זה לא עובד ככה. ברור שמגיע לך טוב ונחת; אני רק מתקשה לראות איך תשיגי את זה אם לא תהיה לך תקווה.
(וגם אני קטנת אמונה, אבל בשביל עצמך? מתאמצים. אני בטוחה ששווה).