נולדת מחדש1
New member
אני יודעת.
אני יודעת שאני עוד אחת שעצוב לה, שכואב לה. שיש עוד אינספור ואינסוף כמוני. עוד אחת בתוך כל האנושות הזו. סתם עוד אחת. אני יודעת שלא הרווחתי את הזכות לכתוב כאן. הודעות של צער צועקות פה ונערמות והתגובה שלי אליהן נעלמת. אני פותחת הודעה והמילים מסתרבלות לי ואין תגובה שאני מצליחה לדלות ממני. אבל אני כותבת פה. שוב. למרות האשמה. אני לא מצליחה להיחשף בפני אף אחד. ואני מנסה. ושוב פעם מנסה. אבל אין לי אמון באף אחד. משהו שלא מרפה. אז הכל מצטבר ואני סוחבת עוד יום בנתק מוחלט ממי שאני. אז אני כותבת פה, בפורום ציבורי שלאף אחד אין מושג מי אני או אכפת לו. אני מחלקת לאנשים עלונים נגד צער בעלי חיים. מישהו אמר לי במפורש שהוא יודע שכואב להם. היה לו חיוך על הפנים וזה לא הזיז לו בכלל. מפחיד אותי לחיות בעולם כזה. ממש אבל. עולם שבו יש אנשים שלא אכפת להם מסבל של אחר. הוא לא אמר שיהיה לו קשה להיות צמחוני. האדישות הזו. האינטלגנציה? זה מה שמשנה? ההבדל הזה? ואם זה היה אוטיסט במצב קשה? העולם רצוף סבל. ואני מנסה לא לשנוא אף אחד ומפתיע, אני לא שונאת. גם לא אותו. הכוחות שלי לזה נגמרו. אני פשוט נמלאת צער. אני רואה את הדפים שחילקתי זרוקים על השולחן. אני מרגישה שהתבגרתי. אחרי הסליחה שקיבלתי, אני מצליחה להבין שאנחנו רק אנשים, ולסלוח גם אני. אבל אין בידיעה זו כדי להצליח לי לרצות לחיות כאן. לקום בבוקר ולא לרצות להגיע ללילה למיטה, מתחת לשמיכה ולהעלם אל עצמי. אני שומעת ככ הרבה אנשים מתלוננים כמה המין האנושי חרא ועדיין רוצים בקרבת אנשים ואני.......אני לא מצליחה להכיל מלבד אנשים בודדים אנשים כבר התחילו לשים לב לזה אחת אמרה לי שאני משדרת ריחוק אחת אמרה שאני לוחמנית ושאם אני לא רוצה בקירבת מישו אני צריכה לעשות את זה באלגנטיות. שאני קרה שאני לא יודעת לאהוב חודש בערך שאני אומרת לאבא שלי שאני רוצה לדבר איתו. שיבוא. היינו צריכים להפגש אתמול. הוא אמר שיבוא ואפילו לא הודיע שלא יבוא. שכח. אני מתסכלת על החיוב שהוא מתמיד בלשלוח לי הודעה כל בוקר וזה המון אבל אבא שלי אחר הוא כזה שיתקשר כל שעה לאדם שהוא אוהב ועכשיו השיחה תמיד קצרה תמיד קרה אני לא מוצאת שכלית סיבה לחיות. אני רואה אנשים באוטובוס קוראים תהילים או מברכים ברכת המזון ופאקקק זה מכעיס אותי תרימו תעיניים לראות מה קורה בעולם הדפוק הזה מישו שלח מייל פוגע למרצה אחת מספר לי על זה כאילו זה מצחיק שלחתי לה מייל בעילום שם ואמרתי לה שהיא מרצה נהדרת ושכאלה התגובות כלפיה היא כתבה את שמי בתגובה למכתב ועכשיו אני מתביישת להסתכל עליה כאילו אני יודעת משו שאני לא אמורה לדעת נמאס לי להרגיש שגם ימים של עשייה הם ריק שכולי חלל ריק ואני לא מרגישה דר מלבד רצון אמיתי ללכת מכאן אבל יש לי משפחה ואני כבולה אנוסה לחיים האלה אנוסה. אז אני מתפללת למי שלא קיים כי אם היה קיים לא היה שואה יום יום ומבקשת שאמות טבעי וזה לא קורה אני פאקינג חיה.
אני יודעת שאני עוד אחת שעצוב לה, שכואב לה. שיש עוד אינספור ואינסוף כמוני. עוד אחת בתוך כל האנושות הזו. סתם עוד אחת. אני יודעת שלא הרווחתי את הזכות לכתוב כאן. הודעות של צער צועקות פה ונערמות והתגובה שלי אליהן נעלמת. אני פותחת הודעה והמילים מסתרבלות לי ואין תגובה שאני מצליחה לדלות ממני. אבל אני כותבת פה. שוב. למרות האשמה. אני לא מצליחה להיחשף בפני אף אחד. ואני מנסה. ושוב פעם מנסה. אבל אין לי אמון באף אחד. משהו שלא מרפה. אז הכל מצטבר ואני סוחבת עוד יום בנתק מוחלט ממי שאני. אז אני כותבת פה, בפורום ציבורי שלאף אחד אין מושג מי אני או אכפת לו. אני מחלקת לאנשים עלונים נגד צער בעלי חיים. מישהו אמר לי במפורש שהוא יודע שכואב להם. היה לו חיוך על הפנים וזה לא הזיז לו בכלל. מפחיד אותי לחיות בעולם כזה. ממש אבל. עולם שבו יש אנשים שלא אכפת להם מסבל של אחר. הוא לא אמר שיהיה לו קשה להיות צמחוני. האדישות הזו. האינטלגנציה? זה מה שמשנה? ההבדל הזה? ואם זה היה אוטיסט במצב קשה? העולם רצוף סבל. ואני מנסה לא לשנוא אף אחד ומפתיע, אני לא שונאת. גם לא אותו. הכוחות שלי לזה נגמרו. אני פשוט נמלאת צער. אני רואה את הדפים שחילקתי זרוקים על השולחן. אני מרגישה שהתבגרתי. אחרי הסליחה שקיבלתי, אני מצליחה להבין שאנחנו רק אנשים, ולסלוח גם אני. אבל אין בידיעה זו כדי להצליח לי לרצות לחיות כאן. לקום בבוקר ולא לרצות להגיע ללילה למיטה, מתחת לשמיכה ולהעלם אל עצמי. אני שומעת ככ הרבה אנשים מתלוננים כמה המין האנושי חרא ועדיין רוצים בקרבת אנשים ואני.......אני לא מצליחה להכיל מלבד אנשים בודדים אנשים כבר התחילו לשים לב לזה אחת אמרה לי שאני משדרת ריחוק אחת אמרה שאני לוחמנית ושאם אני לא רוצה בקירבת מישו אני צריכה לעשות את זה באלגנטיות. שאני קרה שאני לא יודעת לאהוב חודש בערך שאני אומרת לאבא שלי שאני רוצה לדבר איתו. שיבוא. היינו צריכים להפגש אתמול. הוא אמר שיבוא ואפילו לא הודיע שלא יבוא. שכח. אני מתסכלת על החיוב שהוא מתמיד בלשלוח לי הודעה כל בוקר וזה המון אבל אבא שלי אחר הוא כזה שיתקשר כל שעה לאדם שהוא אוהב ועכשיו השיחה תמיד קצרה תמיד קרה אני לא מוצאת שכלית סיבה לחיות. אני רואה אנשים באוטובוס קוראים תהילים או מברכים ברכת המזון ופאקקק זה מכעיס אותי תרימו תעיניים לראות מה קורה בעולם הדפוק הזה מישו שלח מייל פוגע למרצה אחת מספר לי על זה כאילו זה מצחיק שלחתי לה מייל בעילום שם ואמרתי לה שהיא מרצה נהדרת ושכאלה התגובות כלפיה היא כתבה את שמי בתגובה למכתב ועכשיו אני מתביישת להסתכל עליה כאילו אני יודעת משו שאני לא אמורה לדעת נמאס לי להרגיש שגם ימים של עשייה הם ריק שכולי חלל ריק ואני לא מרגישה דר מלבד רצון אמיתי ללכת מכאן אבל יש לי משפחה ואני כבולה אנוסה לחיים האלה אנוסה. אז אני מתפללת למי שלא קיים כי אם היה קיים לא היה שואה יום יום ומבקשת שאמות טבעי וזה לא קורה אני פאקינג חיה.
