אני יודעת.

אני יודעת.

אני יודעת שאני עוד אחת שעצוב לה, שכואב לה. שיש עוד אינספור ואינסוף כמוני. עוד אחת בתוך כל האנושות הזו. סתם עוד אחת. אני יודעת שלא הרווחתי את הזכות לכתוב כאן. הודעות של צער צועקות פה ונערמות והתגובה שלי אליהן נעלמת. אני פותחת הודעה והמילים מסתרבלות לי ואין תגובה שאני מצליחה לדלות ממני. אבל אני כותבת פה. שוב. למרות האשמה. אני לא מצליחה להיחשף בפני אף אחד. ואני מנסה. ושוב פעם מנסה. אבל אין לי אמון באף אחד. משהו שלא מרפה. אז הכל מצטבר ואני סוחבת עוד יום בנתק מוחלט ממי שאני. אז אני כותבת פה, בפורום ציבורי שלאף אחד אין מושג מי אני או אכפת לו. אני מחלקת לאנשים עלונים נגד צער בעלי חיים. מישהו אמר לי במפורש שהוא יודע שכואב להם. היה לו חיוך על הפנים וזה לא הזיז לו בכלל. מפחיד אותי לחיות בעולם כזה. ממש אבל. עולם שבו יש אנשים שלא אכפת להם מסבל של אחר. הוא לא אמר שיהיה לו קשה להיות צמחוני. האדישות הזו. האינטלגנציה? זה מה שמשנה? ההבדל הזה? ואם זה היה אוטיסט במצב קשה? העולם רצוף סבל. ואני מנסה לא לשנוא אף אחד ומפתיע, אני לא שונאת. גם לא אותו. הכוחות שלי לזה נגמרו. אני פשוט נמלאת צער. אני רואה את הדפים שחילקתי זרוקים על השולחן. אני מרגישה שהתבגרתי. אחרי הסליחה שקיבלתי, אני מצליחה להבין שאנחנו רק אנשים, ולסלוח גם אני. אבל אין בידיעה זו כדי להצליח לי לרצות לחיות כאן. לקום בבוקר ולא לרצות להגיע ללילה למיטה, מתחת לשמיכה ולהעלם אל עצמי. אני שומעת ככ הרבה אנשים מתלוננים כמה המין האנושי חרא ועדיין רוצים בקרבת אנשים ואני.......אני לא מצליחה להכיל מלבד אנשים בודדים אנשים כבר התחילו לשים לב לזה אחת אמרה לי שאני משדרת ריחוק אחת אמרה שאני לוחמנית ושאם אני לא רוצה בקירבת מישו אני צריכה לעשות את זה באלגנטיות. שאני קרה שאני לא יודעת לאהוב חודש בערך שאני אומרת לאבא שלי שאני רוצה לדבר איתו. שיבוא. היינו צריכים להפגש אתמול. הוא אמר שיבוא ואפילו לא הודיע שלא יבוא. שכח. אני מתסכלת על החיוב שהוא מתמיד בלשלוח לי הודעה כל בוקר וזה המון אבל אבא שלי אחר הוא כזה שיתקשר כל שעה לאדם שהוא אוהב ועכשיו השיחה תמיד קצרה תמיד קרה אני לא מוצאת שכלית סיבה לחיות. אני רואה אנשים באוטובוס קוראים תהילים או מברכים ברכת המזון ופאקקק זה מכעיס אותי תרימו תעיניים לראות מה קורה בעולם הדפוק הזה מישו שלח מייל פוגע למרצה אחת מספר לי על זה כאילו זה מצחיק שלחתי לה מייל בעילום שם ואמרתי לה שהיא מרצה נהדרת ושכאלה התגובות כלפיה היא כתבה את שמי בתגובה למכתב ועכשיו אני מתביישת להסתכל עליה כאילו אני יודעת משו שאני לא אמורה לדעת נמאס לי להרגיש שגם ימים של עשייה הם ריק שכולי חלל ריק ואני לא מרגישה דר מלבד רצון אמיתי ללכת מכאן אבל יש לי משפחה ואני כבולה אנוסה לחיים האלה אנוסה. אז אני מתפללת למי שלא קיים כי אם היה קיים לא היה שואה יום יום ומבקשת שאמות טבעי וזה לא קורה אני פאקינג חיה.
 

קולדון

New member
זו הודעה עצובה.

ומה שבעיקר עצוב לי... שאני חושבת שבאותה מידה שאת רואה את החיים דרך זווית ראיה אחת, את יכולה (עם יש רצון יש דרך) לעבוד על זה ולהגיע לחוויה אחרת. כמו מה שכתבת על הסליחה העצמית. את עושה דרך יפה, לא פשוטה, וזה תהליך. תהליך שיכול עוד להפתיע אותך מאוד. אני יכולה להבין את היאוש, הכעס והתסכול, לא חסר בעולם דברים שיעוררו את הרגשות האלו. אישית אני מרגישה שבכל מקרה החיים הם מתנה, כי הם לא לנצח, ושלאף אחד אין באמת מושג מה קורה כאן, למה, לאן זה הולך וכו... את עוד צעירה ויש לך עוד מלא דברים לעבור, לחוות, לשנות את דעתך, להרגיש- ומה שאת מרגישה עכשיו זו לא האמת האחת הבלתי משתנה, אלא זוית ראיה מאוד ספציפית שיכולה להיות אחרת לגמרי. ואם את בוחרת לחיות ולא לגמרו עם זה, אז תני גז לכיוון החיים... מה יוצא לך מלהתבעס על כל החרא שיש כאן? זה מביא אותך לאיזשהו מקום פרודוקטיבי? זה גורם לך להרגיש טוב? אני יודעת שזה קשה, לא תלוי רק בך וכל זה. אבל כן נראה לי שלפחות מבחינת המחשבה את יכולה לשמור על ראש פתוח ולקוות לדברים אחרים גם להכנס לחיים שלך, כמו הפתעות שכבר היו לך בעבר..
 
ממ...

אין מה לעשות שמשו מבאס זה מבאס אז אני מנסה לקחת את הבאסה הזו למקום של אולי לשנות ולא להתבוסס בתוך זה אבל יש את הדברים האלה שאת לא יכולה שלא ליפול אם את מרגישה אותם ותודה..
 
את כל כך רגישה וכל כך טובת לב

ומרגישה את הכאב של כולם סביבך ואת הכאב של העולם (יש לזה מילה בגרמנית - weltschmerz) -- וזה באמת הופך את הקיום לבלתי אפשרי. אבל את יודעת, יש גם דברים יפים (קטנים, כן, אבל יפים) בעולם. יש אנשים טובים. יש אהבה. יש קיום אחר. אולי איכשהו תוכלי לחוות גם אותו?... מחבקת.
 
לגרניום....

אולי כך מצטייר מהכתיבה שלי אבל האמיני לי.........אני לא רגישה ורחוקה מלהיות טובת לב. הלוואיי והייתי. הרבה דברים של רגש אנושי שנמצאים אצל אנשים, מגיעים אליי רק אחרי מאמץ גדול מאוד. ולהרגיש כאב של אחרים? וואיי זה ממש בקושי. הלוואיי והייתה לי מן הסימפטיה שצריכה להיות לבן אדם. בטח שיש אהבה. אני פשוט לא מצליחה להרגיש אותה. ולהאמין. אני יודעת שהבעיה אצלי (להבדיל מפעם שחשבתי שזה באחרים)
 

levshavur

New member
לנולדת מחדששקשה

שלום לך העולם מלא באנשים רעים אבל יש גם אנשים טובים ... זה שקשה לך לתקשר עם אנשים ואוליי קל לך יותר באינטרנט עדיין אפשר לנסות .אמא שלי הייתה קרה רגשית והאשפוז הראשון .שלי הצליח. לטלטל אותה כל כך שהיא התחילה להשתנות זה אוליי נדיר אבל אפשרי.גם הבעל שלי מאוד ביישן לתקשר אבל קשה לו ולמרות זה הוא מנסה לאט לאט וגם מצליח! ז אני מקווה שתצליחי למצוא לעצמך י ...חברות לבשה
 
הי לבשה

אני ההפך מביישנית...אני פשוט לא סומכת...תודה על התגובה
 

חורה

New member
את מדהימה

רואים שאת בן אדם רגיש לטוב ולרע אנשים כמונו כל כך רגישים לסבל של אחרים. אני גם משתגעת כשמישהו מפגין זלזול או חוסר אכפתיות כלפי עוולות בחברה שלנו. מכעיס אותי לקרוא טוקבקים של ישראלים טיפשים שקוראים לרצוח ערבים/חרדים/כלבים/חתולים/אתיופים. יש את כל החרא, והחרא צף. וקשה להתמודד איתו. אבל יש גם אנשים שאכפת להם. והם יעשו הכל כדי לשנות את המציאות סביבם. כמוך. זה אופי כזה, שאני מזהה הרבה אצל בנות עם הפרעות אכילה או בעיות רגשיות. אנחנו יותר מדי רגישות, גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים. אנחנו כל כך רוצות לשנות וכל כך רע לנו לראות אחרים שרע להם וכל כך רע לנו שאנחנו לא יכולות לעשות כלום וכל כך רע לנו לראות אנשים אדישים לסבל של אחרים. זה אופי, ולפעמים אני אומרת לעצמי "אוף למה זה כל כך מציק לי, הלוואי והייתי פוסטמה אנוכית שלא מעניין אותה כל חוץ מעצמה, ככה לא אסבול יותר." אבל אני לא, וגם את לא
 
מה שעשית עבור המרצה הזו מקסים.

באמת. הלוואי שכולם היו ככה טובים אחד לשני. והלוואי שאת תהיי טובה לעצמך ככה, כמו שאת לאחרים... הלוואי שהיית יכולה לדבר אל עצמך כמו אל אותה מרצה. לשלוח לעצמך אי מיילים של אהבה. מגיע לך לא פחות מאשר לה, את יודעת.
 
למעלה