דער_רוסישער
New member
אני טוען שאין.
אחרי שהתפזרתם כמו עכברים למראה חתול נשארנו אבידדון, אני ושושוניקו. תוך חמש דקות הצטרף אלינו קורא פאסיבי, ידידו של שושוניקו, ושמו בישראל- ישראל. ישראל זעירא. היתה לי הטיפשות לעכב את החבר´ה לחמש דקות. עדיף היה אם הייתי משאיר את הבירה הזאת לכל הכלבים ויוצא. אבל לגמתי אותה עד אחרונת הטיפות, ועל העיכוב הזה הם ידעו להתנקם בי באדיקות ובלהט של בני קווקאז אמיתיים. אחרי סיבוב קצר בטיילת שבו פגשנו מספר חברים ואגב כך הוברר לנו שאין (!) איפה לבלות בתל אביב הוחלט פה אחד (בעצם, שלוש פיות, למען האמת. ידי לא היתה במעל) לנסוע נחשו לאן? לא ניחשתם. נו, נסו שוב, נסיון אחרון... איי, איזו נקמה, מיין גאָט! ל-ני-צ-נים! לי לא היו הרבה ברירות, וליתר דיוק- לא היתה לי בכלל ברירה, אבל התנחמתי בכך שאבידדון, יוזם הפרוייקט ביקש להיות חזרה בגוש דן תוך שעה. אם כך- אמרתי לעצמי- זה לא כל כך נורא. והנה, אנחנו שם. רודנר נותן את הנשמה. אלא מה עושה השד? נו, מי לדעתכם ברא את המושג "כוונת רווח"? האמת היא שזו לא נפקא מינא גדולה, המושג קיים. בין השאר- בחוף ניצנים. לכן מסענו הנועז הפחית תאוצה ועצר כליל בשאר, אל מול פני הסדרן. היתה יוזמה, מצד שרוליק, לבקש צמיד (הוא שעשה שם את ההבדל בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, הוא ולא כרטיס) מאחד העוזבים את המקום ולהכנס אחד אחד, כאשר אנו מעבירים אותו דרך פרצה בגדר. בגלל מגבלות טכניות הקשורות לעינם הפקוחה של סדרנים ולליבם הקמוץ של העוזבים הרעיון לא יצא אל הפועל. אבל אלהים אוהב אותנו. שרוליק מצא צמיד שלם וכשר למהדרין והחילונו לעבור בעזרתו, כאשר כל אחד שנכנס שלח אותו עם אחד העוזבים את המקום לנותרים. אני, כמו גם במקרים רבים אחרים, הייתי האחרון. אל מה? בשונה מניצולי השואה האלה ידי, ככל גופי, בריאה וטובה היא, מה שמנע מן הצמיד להתלבש עליה. (כאן אני עושה אתנחתא על מנת לנדב פרט חשוב: במשך כל אותן השעות זימזמתי באוזניהם של החברים כדבורה טורדנית זו: לכו ונשובה, לכו ונשובה). לכן כאשר התקשרתי טלפונית לשושוניקו, אמרתי לו מה לאן והוא, תוך נסיון נדון לכישלון מראש ניסה להתגר על הרמקולים ולהסביר לי איך להתחכם לו לצמיד, אמרתי לו כזו הלשון (וכאן הצנזורה הולכת לישון): הכוס של האמא שלכם, יא בני זונות, חארות מנייקים מזדיינים בתחת, אתם תקעתם אותי כאן ועכשיו גם נשארתי בחוץ כמו כלב, עופו להזדיין, לכו תבלו ואני אמתין, בליאד, בחוץ! אחרי שנרגעתי עשיתי בצמיד בחכמה והוא נעתר לחירמונים שלי, התרחב ונתנני בוא אליו. כאן אני עושה נסיגה קצרה מסיפור המעשה על מנת להודיעכם פרט נוסף שהפליא להוסיף נופך מיוחד לטירופו של הלילה. ידוע ידענו כי מון אוף 1986 הווה אי-כאן ולא הרחק עומדת. על מנת ליצור עמה קשר היינו צריכים להעיר את מיכל יצחקי, דבר שלא רצינו לעשות (זהו, אמנם ממצא שיערער מאד את התיאוריה שלי, אבל הבו נתעלם). נו, מה אתם חושבים שאבידדון עשה? בחיים לא תנחשו. הוא (לשם הספורט שבדבר, לטענתו) היה ניגש לכל בחורה עוברת ושבה, מביט אל עיניה במבט הכנה והפתוח המפורסם שלו (הוי, עיני התכלת..) ושואל: סילחי לי, את גולשת בפורומים של תפוז?.. כל מלה נוספת תערער את האפקט. וכך מצאנו את עצמנו בתוך ההמון אשר עיניו נשואות לבמה. עליה- איי, איזו אכזבה. חשבתם, היה שם מישהו חכם, ראוי לנשיאת העיניים הזו? תמימים. זה היה אביב. גפן, יעני. (וכאן הצנזורה מתנתקת זמנית עקב תקלה טכנית). הכוס המלוכלך של אחותך, באת לשיר או להרצות את משנתך הנואלת, אינעל אבו-אבוק?!.. אבל בהר הזבל של הדרעק שהכוכב הואיל בטובו לשחרר אל אוירו של חוף ניצנים נמצאה גם פנינה אחת. מוזר. עייפים אך סחוטים שבנו בני ברקה. סיכמנו שניפגש בשבת (בזה שלוחה קריאתי לכל מי שיעבור בסביבה ליצור קשר ולהצטרף). זו גם ההזדמנות להודות לשרוליק ולומר לו את כווול מה שאני חושב עליו (אתה מקשיב, גבר?): אין הרבה כמוך. היה כיף אמיתי להכיר אותך. ועכשיו, אחרי לילה סוער אשר כזה עלי להתכונן לשבת. אני אעשה זאת. גם אם זה יתנקם לי בבריאות. אז מה דעתכם, יש גבול לטירוף? אני טוען שאין. וכמו שאמר אביב גפן, לעזאזל, בואו פשוט נאהב, כוס אמממק!!! שבת שלום יונה
אחרי שהתפזרתם כמו עכברים למראה חתול נשארנו אבידדון, אני ושושוניקו. תוך חמש דקות הצטרף אלינו קורא פאסיבי, ידידו של שושוניקו, ושמו בישראל- ישראל. ישראל זעירא. היתה לי הטיפשות לעכב את החבר´ה לחמש דקות. עדיף היה אם הייתי משאיר את הבירה הזאת לכל הכלבים ויוצא. אבל לגמתי אותה עד אחרונת הטיפות, ועל העיכוב הזה הם ידעו להתנקם בי באדיקות ובלהט של בני קווקאז אמיתיים. אחרי סיבוב קצר בטיילת שבו פגשנו מספר חברים ואגב כך הוברר לנו שאין (!) איפה לבלות בתל אביב הוחלט פה אחד (בעצם, שלוש פיות, למען האמת. ידי לא היתה במעל) לנסוע נחשו לאן? לא ניחשתם. נו, נסו שוב, נסיון אחרון... איי, איזו נקמה, מיין גאָט! ל-ני-צ-נים! לי לא היו הרבה ברירות, וליתר דיוק- לא היתה לי בכלל ברירה, אבל התנחמתי בכך שאבידדון, יוזם הפרוייקט ביקש להיות חזרה בגוש דן תוך שעה. אם כך- אמרתי לעצמי- זה לא כל כך נורא. והנה, אנחנו שם. רודנר נותן את הנשמה. אלא מה עושה השד? נו, מי לדעתכם ברא את המושג "כוונת רווח"? האמת היא שזו לא נפקא מינא גדולה, המושג קיים. בין השאר- בחוף ניצנים. לכן מסענו הנועז הפחית תאוצה ועצר כליל בשאר, אל מול פני הסדרן. היתה יוזמה, מצד שרוליק, לבקש צמיד (הוא שעשה שם את ההבדל בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, הוא ולא כרטיס) מאחד העוזבים את המקום ולהכנס אחד אחד, כאשר אנו מעבירים אותו דרך פרצה בגדר. בגלל מגבלות טכניות הקשורות לעינם הפקוחה של סדרנים ולליבם הקמוץ של העוזבים הרעיון לא יצא אל הפועל. אבל אלהים אוהב אותנו. שרוליק מצא צמיד שלם וכשר למהדרין והחילונו לעבור בעזרתו, כאשר כל אחד שנכנס שלח אותו עם אחד העוזבים את המקום לנותרים. אני, כמו גם במקרים רבים אחרים, הייתי האחרון. אל מה? בשונה מניצולי השואה האלה ידי, ככל גופי, בריאה וטובה היא, מה שמנע מן הצמיד להתלבש עליה. (כאן אני עושה אתנחתא על מנת לנדב פרט חשוב: במשך כל אותן השעות זימזמתי באוזניהם של החברים כדבורה טורדנית זו: לכו ונשובה, לכו ונשובה). לכן כאשר התקשרתי טלפונית לשושוניקו, אמרתי לו מה לאן והוא, תוך נסיון נדון לכישלון מראש ניסה להתגר על הרמקולים ולהסביר לי איך להתחכם לו לצמיד, אמרתי לו כזו הלשון (וכאן הצנזורה הולכת לישון): הכוס של האמא שלכם, יא בני זונות, חארות מנייקים מזדיינים בתחת, אתם תקעתם אותי כאן ועכשיו גם נשארתי בחוץ כמו כלב, עופו להזדיין, לכו תבלו ואני אמתין, בליאד, בחוץ! אחרי שנרגעתי עשיתי בצמיד בחכמה והוא נעתר לחירמונים שלי, התרחב ונתנני בוא אליו. כאן אני עושה נסיגה קצרה מסיפור המעשה על מנת להודיעכם פרט נוסף שהפליא להוסיף נופך מיוחד לטירופו של הלילה. ידוע ידענו כי מון אוף 1986 הווה אי-כאן ולא הרחק עומדת. על מנת ליצור עמה קשר היינו צריכים להעיר את מיכל יצחקי, דבר שלא רצינו לעשות (זהו, אמנם ממצא שיערער מאד את התיאוריה שלי, אבל הבו נתעלם). נו, מה אתם חושבים שאבידדון עשה? בחיים לא תנחשו. הוא (לשם הספורט שבדבר, לטענתו) היה ניגש לכל בחורה עוברת ושבה, מביט אל עיניה במבט הכנה והפתוח המפורסם שלו (הוי, עיני התכלת..) ושואל: סילחי לי, את גולשת בפורומים של תפוז?.. כל מלה נוספת תערער את האפקט. וכך מצאנו את עצמנו בתוך ההמון אשר עיניו נשואות לבמה. עליה- איי, איזו אכזבה. חשבתם, היה שם מישהו חכם, ראוי לנשיאת העיניים הזו? תמימים. זה היה אביב. גפן, יעני. (וכאן הצנזורה מתנתקת זמנית עקב תקלה טכנית). הכוס המלוכלך של אחותך, באת לשיר או להרצות את משנתך הנואלת, אינעל אבו-אבוק?!.. אבל בהר הזבל של הדרעק שהכוכב הואיל בטובו לשחרר אל אוירו של חוף ניצנים נמצאה גם פנינה אחת. מוזר. עייפים אך סחוטים שבנו בני ברקה. סיכמנו שניפגש בשבת (בזה שלוחה קריאתי לכל מי שיעבור בסביבה ליצור קשר ולהצטרף). זו גם ההזדמנות להודות לשרוליק ולומר לו את כווול מה שאני חושב עליו (אתה מקשיב, גבר?): אין הרבה כמוך. היה כיף אמיתי להכיר אותך. ועכשיו, אחרי לילה סוער אשר כזה עלי להתכונן לשבת. אני אעשה זאת. גם אם זה יתנקם לי בבריאות. אז מה דעתכם, יש גבול לטירוף? אני טוען שאין. וכמו שאמר אביב גפן, לעזאזל, בואו פשוט נאהב, כוס אמממק!!! שבת שלום יונה
