אני חייבת לספר לכם!
למרות שזה היה קצת מזמן... יצאנו לטיול שנתי ברמת הגולן, ממש באמצע השבוע בתקופת הפריחה, אחרי הגשמים (תזכרו - אחרי הגשמים) ממש ס22ה! אז כמובן כמו שנה שעברה, תוקעים אותנו כמאספות...... בעסה! וזה עוד כלום לעומת ההמשך.....הולכים והולכים ו-וואי איך הדרך קשה שכה-אני-אחיה מסלול קשה כמו אני לא יודעת מה והנה התכורת הקטנה שלנו - אחרי הגשם, אז מה קורה אחרי הגשם? לא שלוליות, לא!!!!! יש בוץ!... ושם זה עוד אחרי המסת השלגים (החלקית!, לשעבר) ואני יודעת מה! למזלי בהלוך, לא נפלתי בבוץ אפילו פעם אחת (מזליסטית, מילים אחרות. לא לזמן רב). את רוב הזמן בהליכה ניסינו להגיע אל המדריכה אבל היא מצביעה על פרק היד ואומרת אין לי זמן! יופי לה פרינססה! רוב הזמן אני הייתי באמצע מנסה לעזור לאחרות שקשה להן, ואז מה רואות עיני??? את הזמר המהולל דב סגל (מנהל ממ"ד רמות א' בשבילכם) ששר לי באוזנים באמצע שאני עולה על הר בטיול הקודם לנגב הולך עם כיתה ה' בנים. ומה החוצפן אומר?! הא?! הוא אומר לנו: "פדלאות!," כן כן! ככה הוא אמר.. אני אמרתי לו שאנחנו נופלות כל הזמן בבוץ (דיברתי בשם אחרות) ומה הוא אומר?! : "זאת כל החויה"! (לזכור גם את הפנינה הזאת) הולכים והולכים והולכים ורצים ומנסים להגיע כל הזמן למדריכה. את כל הדרך הקשה הזאת עשינו בשביל איזה נחל אל-על שהוא גם מפל מסכן. ממש לפני המפל, היו 2 דרכים ללכת; 1. זה דרך ממש צרה וגבוהה 2. דרך חלקה מבוץ עם אבנים חדות. בגלל שאודליה לא ראתה איפה כולם הלכו, אז היא הלכה ברוב טיפשותה מהדרך השניה ונפלתי רציני על הגב לא יכולתי לזוז אני אומרת לכם! ואז איכשהוא הלכתי מטר אל המפל הדפוק הזה, כולן מעיפות בי מבט ומסתכלות במבט "נו טוב אודליה בוכה". ואני לא סתם בכיתי. ואז המדריכה צעקה שנתחיל לצאת, כי רוצים לזוז. טוב אני הזזתי את עצמי איכשהוא ממש בקושי. אני באה למקום שהנחתי ת'תיק - אין תיק. לללללללאאאאאא עד שהצלחתי לשכנע את אבא שלי על המשקפת היקרה! כל החטיפים! הפלאפון! לללללללאאאאאאאא ואז אומרים שהתיק שלי דומה לשל אסנת. נרגעתי. בנתיים שמתי לב שרק אני הדס ואביה נשארנו שם וכל הכיתה הלכה. טוב נו, היו שם גם המורה המאספת והחובשת מאבטחת. התחלנו ללכת ושם גם גיליתי שאחת הדרכים שלי להירגע קצת זה להתחיל לקטר ולעצבן אחרים..... ובחיי כמה שאני קיטרתי שם וואי וואי! כאבי תופת בגב, התחושה שלאף אחד ממש לא אכפת שהשאירו אותנו לבד והכל! ממש בקושי הלכנו וכוכי המדריכה והמאבטחת ממש הצילה את החיים שלי משהו כמו 10 פעמים! המורה השניה כפרה עליה ועל האופטמיות שלה וווווווואי! תקלטו ת'מצב..... אתם במקום נידח כאבים מטורפים אי אפשר לזוז והיא מדברת על הפרחים!!!!!!! אבל ברצינות, היא היתה אחלה, באמת.... אחרי כל סימון אנחנו ממש צהלנו (אפילו הקוטרית המדופלמת!). ואז התחלנו להגיע לקטעים של הבוץ. זה היה קטלני. 3 שניות בבוץ הזה (שמריח ומרגיש כמו חרא של פרות) ואי אפשר לצאת! כמעט איבדתי ת'נעליים שלי! הלכתי בבוץ הזה רק עם גרביים בסוף... לא היתה לי ברירה זה היה ממש דוחה. וכשהתחלנו להגיע לסוף אנחנו רואות באופק ת'מדריכה ואני מתחילה לאט לאט לחטוף ת'ג'ננה כשהמורה מרגיעה אותי ככה.... המדריכה לידנו ומה היא אומרת?! הא?! הא?! היא מתחילה לצעוק: "ממממממההההה אתן עושות פה???!?!!?!?!?!?!?!?!?! אנחנו מפסידות את המוזיאון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כל הכיתה מחכה לכן לכו מיייייייייייד לאוטובוס". וואי וואי איך הייתי עצבנית! יכולתי לבעוט בה בתחת ישר לתהום הענקית. כשהגענו, ראינו כמה בנות מחוץ לאוטובוס צועקות:"אודליה, הדס, אביה, איפה אתן?????????????" ואנחנו כזה מאוריהן, קראתן לנו?...... היתה שם ברזיה בסוף המסלול, והמנהל בא 'לעודד' אותנו.... אני כזה שוטפת את המנכסיים שהלכו לבלי שוב ובוכה על עתיד המכנסיים ועתיד האופנה בכלל, ואז אני מנערת בתמימות את המכנסיים אחרי שטיפה ארוכה (היה על זה עוד בוץ.....) בדיוק על המכנסיים של המנהל! הוא שואל בתדהמה :"מה זה?!" אז אמרתי לו "זאת כל החוויה", מי שזוכר מה שאמרתי לזכור קודם מבין... היינו איזה חצי שעה באולם עם מיזוג מטורף (הייתי רטובה). ואז הגענו לצימרים...... היו לנו איזה 14 הפסקות חשמל אבל למי אכפת...... עשינו חיים כל הלילה! ועל היום השני אני לא רוצה כל כך לכתוב, גם בגלל שכתבתי כבר המון וגם בגלל שבילית את הרוב עם לדבר על המוכר גלידה וגם סתם לישון באוטובוס.. כי לא יצאתי למסלול! וד"כ יש לי דלקת בגב בגלל זה. לילה טוב
למרות שזה היה קצת מזמן... יצאנו לטיול שנתי ברמת הגולן, ממש באמצע השבוע בתקופת הפריחה, אחרי הגשמים (תזכרו - אחרי הגשמים) ממש ס22ה! אז כמובן כמו שנה שעברה, תוקעים אותנו כמאספות...... בעסה! וזה עוד כלום לעומת ההמשך.....הולכים והולכים ו-וואי איך הדרך קשה שכה-אני-אחיה מסלול קשה כמו אני לא יודעת מה והנה התכורת הקטנה שלנו - אחרי הגשם, אז מה קורה אחרי הגשם? לא שלוליות, לא!!!!! יש בוץ!... ושם זה עוד אחרי המסת השלגים (החלקית!, לשעבר) ואני יודעת מה! למזלי בהלוך, לא נפלתי בבוץ אפילו פעם אחת (מזליסטית, מילים אחרות. לא לזמן רב). את רוב הזמן בהליכה ניסינו להגיע אל המדריכה אבל היא מצביעה על פרק היד ואומרת אין לי זמן! יופי לה פרינססה! רוב הזמן אני הייתי באמצע מנסה לעזור לאחרות שקשה להן, ואז מה רואות עיני??? את הזמר המהולל דב סגל (מנהל ממ"ד רמות א' בשבילכם) ששר לי באוזנים באמצע שאני עולה על הר בטיול הקודם לנגב הולך עם כיתה ה' בנים. ומה החוצפן אומר?! הא?! הוא אומר לנו: "פדלאות!," כן כן! ככה הוא אמר.. אני אמרתי לו שאנחנו נופלות כל הזמן בבוץ (דיברתי בשם אחרות) ומה הוא אומר?! : "זאת כל החויה"! (לזכור גם את הפנינה הזאת) הולכים והולכים והולכים ורצים ומנסים להגיע כל הזמן למדריכה. את כל הדרך הקשה הזאת עשינו בשביל איזה נחל אל-על שהוא גם מפל מסכן. ממש לפני המפל, היו 2 דרכים ללכת; 1. זה דרך ממש צרה וגבוהה 2. דרך חלקה מבוץ עם אבנים חדות. בגלל שאודליה לא ראתה איפה כולם הלכו, אז היא הלכה ברוב טיפשותה מהדרך השניה ונפלתי רציני על הגב לא יכולתי לזוז אני אומרת לכם! ואז איכשהוא הלכתי מטר אל המפל הדפוק הזה, כולן מעיפות בי מבט ומסתכלות במבט "נו טוב אודליה בוכה". ואני לא סתם בכיתי. ואז המדריכה צעקה שנתחיל לצאת, כי רוצים לזוז. טוב אני הזזתי את עצמי איכשהוא ממש בקושי. אני באה למקום שהנחתי ת'תיק - אין תיק. לללללללאאאאאא עד שהצלחתי לשכנע את אבא שלי על המשקפת היקרה! כל החטיפים! הפלאפון! לללללללאאאאאאאא ואז אומרים שהתיק שלי דומה לשל אסנת. נרגעתי. בנתיים שמתי לב שרק אני הדס ואביה נשארנו שם וכל הכיתה הלכה. טוב נו, היו שם גם המורה המאספת והחובשת מאבטחת. התחלנו ללכת ושם גם גיליתי שאחת הדרכים שלי להירגע קצת זה להתחיל לקטר ולעצבן אחרים..... ובחיי כמה שאני קיטרתי שם וואי וואי! כאבי תופת בגב, התחושה שלאף אחד ממש לא אכפת שהשאירו אותנו לבד והכל! ממש בקושי הלכנו וכוכי המדריכה והמאבטחת ממש הצילה את החיים שלי משהו כמו 10 פעמים! המורה השניה כפרה עליה ועל האופטמיות שלה וווווווואי! תקלטו ת'מצב..... אתם במקום נידח כאבים מטורפים אי אפשר לזוז והיא מדברת על הפרחים!!!!!!! אבל ברצינות, היא היתה אחלה, באמת.... אחרי כל סימון אנחנו ממש צהלנו (אפילו הקוטרית המדופלמת!). ואז התחלנו להגיע לקטעים של הבוץ. זה היה קטלני. 3 שניות בבוץ הזה (שמריח ומרגיש כמו חרא של פרות) ואי אפשר לצאת! כמעט איבדתי ת'נעליים שלי! הלכתי בבוץ הזה רק עם גרביים בסוף... לא היתה לי ברירה זה היה ממש דוחה. וכשהתחלנו להגיע לסוף אנחנו רואות באופק ת'מדריכה ואני מתחילה לאט לאט לחטוף ת'ג'ננה כשהמורה מרגיעה אותי ככה.... המדריכה לידנו ומה היא אומרת?! הא?! הא?! היא מתחילה לצעוק: "ממממממההההה אתן עושות פה???!?!!?!?!?!?!?!?!?! אנחנו מפסידות את המוזיאון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כל הכיתה מחכה לכן לכו מיייייייייייד לאוטובוס". וואי וואי איך הייתי עצבנית! יכולתי לבעוט בה בתחת ישר לתהום הענקית. כשהגענו, ראינו כמה בנות מחוץ לאוטובוס צועקות:"אודליה, הדס, אביה, איפה אתן?????????????" ואנחנו כזה מאוריהן, קראתן לנו?...... היתה שם ברזיה בסוף המסלול, והמנהל בא 'לעודד' אותנו.... אני כזה שוטפת את המנכסיים שהלכו לבלי שוב ובוכה על עתיד המכנסיים ועתיד האופנה בכלל, ואז אני מנערת בתמימות את המכנסיים אחרי שטיפה ארוכה (היה על זה עוד בוץ.....) בדיוק על המכנסיים של המנהל! הוא שואל בתדהמה :"מה זה?!" אז אמרתי לו "זאת כל החוויה", מי שזוכר מה שאמרתי לזכור קודם מבין... היינו איזה חצי שעה באולם עם מיזוג מטורף (הייתי רטובה). ואז הגענו לצימרים...... היו לנו איזה 14 הפסקות חשמל אבל למי אכפת...... עשינו חיים כל הלילה! ועל היום השני אני לא רוצה כל כך לכתוב, גם בגלל שכתבתי כבר המון וגם בגלל שבילית את הרוב עם לדבר על המוכר גלידה וגם סתם לישון באוטובוס.. כי לא יצאתי למסלול! וד"כ יש לי דלקת בגב בגלל זה. לילה טוב
