אז ככה...
שלום לכולן! אני כמעט בת 20, חבר שלי בשריון, התגייס באוגוסט אחרי שנה של מכינה.. הוא דווקא די מבסוט, הוא רצה להגיע לשריון, ואני מאד מאד שמחה שטוב לו, אבל אין ספק שלדבר עשר דקות ליום, לפעמים גם ב1 2 בלילה זה ממש לא קל... לא שאנחנו מהזוגות האלה שכל שניה חייבים לדווח אחד לשני מה קורה, אבל כן הייתי רגילה שכשקורה לי משהו, כשאני עצובה, כשאני שמחה, הוא שם בשבילי...הוא שותף לחוויות שלי, ואני לשלו. המחשבה הזאת שהוא פשוט לא זמין ממש ממש קשה לי, אני מרגישה שאני עוברת דברים לבד, וזה הופך אותו לחבר של פעם בשבועיים שלוש. מה שעוד יותר קשה זה שאני מוצאת את עצמי כבר רגילה לזה שאני לא יכולה לשתף אותו במה שעובר עליי, ואז גם כשמגיעה הזדמנות לשיחה אני פתאום אני קצת משתתקת, קשה לי פתאום לשפוך את כל החוויות של השבוע, לתמצת הכל לעשר דקות.... אבל כן כן, אין ספק שזו תקופה שחייבים לעבור, ואולי אולי בסופו של דבר היא גם עושה קצת טוב לזוגיות, יש גם משו נחמד בזה שכל שיחה משמחת וכל פגישה מרגשת, ולא לוקחים אותה כמובן מאליו... תהיו חזקות בנות! חבר של מי יוצא שבת?