melancholy man
New member
אני ומר קלפטון
Eric Clapton- Me & MR Johnson
על עטיפת האלבום ישנם כמה משפטים שכתב קלפטון על מושא האלבום, ענק הבלוז: רוברט ג'ונסון, ברשותכם אביא אותם לשפת הקודש, משום שהן מתארות במדיוק איך אני מרגיש כלפי קלפטון עצמו: זה דבר יוצא דופן...להיות מושפע ומונע כל חיי מעבודתו של אדם אחד.למרות שאני שקיבלתי את העובדה שהוא תמיד היה הבסיס המוסיקאלי שלי, עדיין לא הייתי מגדיר זאת כאובססיה, אלא יותר כנקודת ציון לפיה פעלתי בכל פעם שהרגשתי שאני מתרחק. אני מדבר כמובן על עבודתו של רוברט ג'ונסון, עד ששמעתי את המוסיקה שלו, כל מה ששמעתי נשמעה לי כמו משהו שנוצר בשביל להיות מוצג באיזה שהוא חלון ראווה. כאשר שמעתי (את ג'ונסון) לראשונה, נראה היה כי הוא שר רק בשביל עצמו, ומידיי פעם, אולי גם לאלוהים...בהתחלה האינטנסיביות של זה הפחידה אותי והייתי מסוגל לעכל אותו רק במנות קטנות, עד שהתחזקתי ויכלתי לשמוע יותר ויותר אבל זה מעולם לא נעלם ובסופו של דבר קילקל את הטעם של כל דבר אחר. עכשיו, אחרי כל השנים הללו, המוסיקה שלו בשבילי היא כמו חבר ותיק, שאני שומר קרוב לליבי ובאופק שמולי. זו המוסיקה הכי טובה ששמעתי מעודי, תמיד יכלתה לסמוך על הטוהר שלה וכך אעשה גם בעתיד" מילים פשוטות, כי קלפטון הוא פשוט, הוא אלוהי באנושיותי ואנושי באלוהותו, אבל מדהים עד כמה הן מתאימות לאיך שאני חושב על אריק עצמו ומעולם לא הצלחתי לנסח בבהירות מספיקה. זה לא הפעם הראשונה שקלפטון "מכסה" את ג'ונסון, הוא התחיל כבר באלבום השני שעשה עם הבלוז ברייקרס כשביצע את "Ramblin' on My Mind", ב Cream הוא עשה את "Four Until Late" אבל הקשר בין השניים הגיע לשיא כאשר קלפטון ביצע את המפורסם בשיור של ג'ונסון: Crossroads, שהפך גם במובן מסויים, לשיר הנושא של חייו המיוסרים של קלפטון עצמו. באלבום הזה אחרי שנים שפחד לגעת בחומר של האליל שלו חוזר קלפטון הפעם כמי ששילם את כל חובותיו לחברה ולשטן והוא כבר לא כועס ולא מיואש אלא יותר, לפחות במקרה הזה, גיטריסט על שעושה מחווה לגיטרסט על אחר שלא זכה לדעת בחייו עד כמה הוא היה חשוב ועד כמה המוסיקה שלו נגעה באחרים. ביקורת/סקירה של האלבום עוד אין, סה"כ קניתי אותו בבוקר ושבע שמיעות רצופות (עם הפסקות לאוכל וכאלה) לא מספיקות בשביל זה, אבל עם מישהו שמע/רכש ורוצה לפתח דיון, נראה לי שזה יהיה ממש במקום.
