my sweet michal
New member
אני והתנועה- ההספד.
היום הברזתי מאמצע הלימודים, אכלתי שניצל לצוהריים, עשיתי משמרת בעבודה והפסקתי להיות בתנועה. בניגוד לכל השאר, האחרון- לא היה מבחירה שלי. כששמעתי שהעלות של קורס משצי"ם היא 1100 כעסתי בעיקר על התנועה. איך תנועת נוער שמתיימרת להיות סוציאליסטית, שקוראת לשוויון חברתי ולא מפלה בקבלה אליה- יכולה לדרוש כ"כ הרבה כסף עבור הקורסים שלה, כאילו רחוב לאונרדו דה וינצ'י בו נמצאים משרדי התנועה מנותק מהמציאות הכלכלית הקשה בארץ. רציתי לצעוק על כל החשובים בחולצות הכחולות שהם מדברים באוויר, לשאול איפה הערכים שהם מנסים להקנות לנוער באים לידי ביטוי ביום יום (חוץ מ"אם בא לך סנדוויצ' תלך ותכין" כמו שנכתב בקלסר של קורס מדצי"ם..) אבל אמרו לי, שהמועצה אמורה לסבסד. אז ביררנו, כל החבר'ה, והסתבר שהמועצה שלנו- זאת שכבר ידענו שאין לה גרוש על התחת מנערת את עצמה מכל קשר לקורסים ומחנות הקיץ של השנה.. היה קשה להתווכח כשמול המשרד שעמדנו בו עברה עוד מנקה שלא קיבלה משכורת כבר שלושה חודשים.. אבל עדיין, לא הכל אבוד! עוד העזתי לדבר עם החברים ממטה יהודה, ערבה, יזרעאל וכל שאר המועצות המסבסדות- שיתחילו לריב מעכשיו מי זוכה להיות איתי בקבוצה- כי הישוב בוודאי יעזור בתשלום... אז לפני שעה חזרתי מהפגישה עם הועד, כשהעיניים שלי עוד אדומות ונפוחות מהבכי שהתפרץ לי שם ברוב חוצפתו בעיקר כי לא יכולתי להחזיק יותר.. לא יכולתי להחזיק את הכעס על האדישות שבה הודיעו לי שהועד לא מתכוון להוציא אפילו אגורה על סבסוד לקורס משצי"ם, לא יכולתי להחזיק את העלבון על חוסר ההערכה שצוות ההדרכה הבאמת איכותי שלנו זוכה לה, את התחושה שיורקים לי בפרצוף אחרי שנים של השקעה ותרומה שבאמת נעשתה מכל הלב והנשמה. וזה הרי ככה בכל פעילות.. כל טיול, מחנה או סמינר הוא מלחמה חדשה. אני לא אהיה יותר בתנועה. ולא האמנתי שזה משפט שאני אעיז לומר עד אחרי גרעין עודד.. החברים הטובים שזכיתי להכיר, הזכרונות, החוויות המטריפות- כולם ישארו איתי תמיד, אבל התייאשתי.. אמרו לי בתנועה שיש לי כוח. אמרו לי שאני יכולה להשפיע. אמרו לי שאני יכולה לשנות. מסתבר שלא הכל...
מיכל, מדמי"ת מגליל תחתון שבאמת כבר נשבר לה הזין.
היום הברזתי מאמצע הלימודים, אכלתי שניצל לצוהריים, עשיתי משמרת בעבודה והפסקתי להיות בתנועה. בניגוד לכל השאר, האחרון- לא היה מבחירה שלי. כששמעתי שהעלות של קורס משצי"ם היא 1100 כעסתי בעיקר על התנועה. איך תנועת נוער שמתיימרת להיות סוציאליסטית, שקוראת לשוויון חברתי ולא מפלה בקבלה אליה- יכולה לדרוש כ"כ הרבה כסף עבור הקורסים שלה, כאילו רחוב לאונרדו דה וינצ'י בו נמצאים משרדי התנועה מנותק מהמציאות הכלכלית הקשה בארץ. רציתי לצעוק על כל החשובים בחולצות הכחולות שהם מדברים באוויר, לשאול איפה הערכים שהם מנסים להקנות לנוער באים לידי ביטוי ביום יום (חוץ מ"אם בא לך סנדוויצ' תלך ותכין" כמו שנכתב בקלסר של קורס מדצי"ם..) אבל אמרו לי, שהמועצה אמורה לסבסד. אז ביררנו, כל החבר'ה, והסתבר שהמועצה שלנו- זאת שכבר ידענו שאין לה גרוש על התחת מנערת את עצמה מכל קשר לקורסים ומחנות הקיץ של השנה.. היה קשה להתווכח כשמול המשרד שעמדנו בו עברה עוד מנקה שלא קיבלה משכורת כבר שלושה חודשים.. אבל עדיין, לא הכל אבוד! עוד העזתי לדבר עם החברים ממטה יהודה, ערבה, יזרעאל וכל שאר המועצות המסבסדות- שיתחילו לריב מעכשיו מי זוכה להיות איתי בקבוצה- כי הישוב בוודאי יעזור בתשלום... אז לפני שעה חזרתי מהפגישה עם הועד, כשהעיניים שלי עוד אדומות ונפוחות מהבכי שהתפרץ לי שם ברוב חוצפתו בעיקר כי לא יכולתי להחזיק יותר.. לא יכולתי להחזיק את הכעס על האדישות שבה הודיעו לי שהועד לא מתכוון להוציא אפילו אגורה על סבסוד לקורס משצי"ם, לא יכולתי להחזיק את העלבון על חוסר ההערכה שצוות ההדרכה הבאמת איכותי שלנו זוכה לה, את התחושה שיורקים לי בפרצוף אחרי שנים של השקעה ותרומה שבאמת נעשתה מכל הלב והנשמה. וזה הרי ככה בכל פעילות.. כל טיול, מחנה או סמינר הוא מלחמה חדשה. אני לא אהיה יותר בתנועה. ולא האמנתי שזה משפט שאני אעיז לומר עד אחרי גרעין עודד.. החברים הטובים שזכיתי להכיר, הזכרונות, החוויות המטריפות- כולם ישארו איתי תמיד, אבל התייאשתי.. אמרו לי בתנועה שיש לי כוח. אמרו לי שאני יכולה להשפיע. אמרו לי שאני יכולה לשנות. מסתבר שלא הכל...
קבלי חיבוק קודם כל-
