Odysseus222
New member
אני והחלומות שלי
התת מודע שלי הוא ממש, אבל ממש גאון. באמת שהוא כזה. הוא איכשהו יודע כשאני נמצאת במחסום כתיבה, והחלומות שאני חולמת אז... זה די מדהים, למען האמת. זאת אומרת, אני כן רוצה להגיע פעם לחלימה צלולה (הצלחתי פעם אחת, וזה היה בטעות), אבל כשאנחנו מודעים לעצמנו, אנחנו נמצאים בעצם בגבולות המחשבות שלנו. המחשבות המודעות. כשההשראה שלנו נגמרת - בעצם, הדבר היחיד שיכול להיות יצירתי יותר מאיתנו שהוא בתוכנו זה התת מודע. לא מאמינים לי? כי הסיפור שלי עם חלומות הוא די מדהים, למען האמת, ואני ממש אשמח שתקראו אותו. (לפני שתקראו אותו, למקרה שעוד לא הבנתם - אני לא אישה מבוגרת. סתם נערה בשנות העשרה. שרוצה להיות סופרת. וממש מתקרבת לזה כבר. שיהיה.) מאז שהגעתי לגיל עשר, אהבתי את הסיוטים שלי. תמיד חיכיתי בקוצר רוח לחלום איזה סיוט טוב. הסיבה? אפילו שממש פחדתי בחלום עצמו, כשהתעוררתי ההרגשה היתה נהדרת. העלילה של הסיוטים היתה גאונית, מתפתחת לאט לאט עד הסוף המפתיע, ממש כמו בספר אימה אמיתי. זה היה תקף לגבי כמעט כל חלום שלי (חוץ מהחלום הבלתי נשכח שחזר פעמיים. אבל זה היה עוד לפני גיל עשר, אז הוא לא ממש נחשב). כמה חלומות ממש גאוניים שהיו לי 1. משפחת סייל במשפחת סייל יש 6 ילדים ושני הורים - לני, הבן הבכור, שנולד קצת לפני נלי (הם היו דומים כשהם היו קטנים, וההורים היו בטוחים שאחד מהם מת בלידה עד שראו את שניהם ביחד). אחרי נלי באתי אני, אנג'י, הבת החולמנית שמעריצה את אחותה הגדולה ומחזיקה בדרקונית כחולה נהדרת. היה את ג'ק בת התשע שתמיד הסתבך בצרות ואת התאומים הקטנים (אני לא זוכרת כרגע איך קוראים להם ואין לי כוח לבדוק) שכמעט לא השפיעו על העלילה. זה הרקע הכללי. היה שם סיפור, אני לא ארשום אותו עכשיו, וגם רכבתי על דרקון וזה היה נהדר. והיה גם את רוג'ר. אולי אני ארשום את זה בהזדמנות. 2. מחול הלהבה מכל החלומות הגאוניים, זה לדעתי הגאוני ביותר. ג'יין, ילדה נורמאלית בת 15, ציפתה בקוצר רוח לחופשת הסקי עם הוריה בחופש הגדול. אבל אחרי שרבה עם אמה היא נאלצה להישאר בבית - ולהפעיל קייטנה לילדים קטנים בזמן הזה. להפתעתה, לקייטנה (שמיועדת לילדים בני 5-8) מגיע גם ילד בערך בן גילה שמציג את עצמו כריין סטורמקלאוד ומפגין בורות מדהימה בכל הקשור למשחקי ילדים. בנוסף, הוא מתעקש שהוא חשבשזו קייטנה שגם ישנים בה ואומר שהוא בא מרחוק ושאין לו אפשרות לחזור - אז ג'יין חייבת להרשות לו לישון באחד מהחדרים הרבים שבביתה הגדול. יום אחד, יום קייטנה היא נכנסה הביתה להביא לימונדה והשאירה את ריין אחראי על הילדים הקטנים. כשחזרה היא מצאה אותם צורחים, ובידיו של ריין ראש מעוות ונמס. אבל בגלל שכולם היו בסדר, היא החליטה לבסוף שזו היתה הזיה בגלל החום. באותו לילה היא קמה מסיוט והלכה לחדר האמבטיה לשטוף פנים, ומצאה שם את ריין - דרקון להבות לידו, כדור להבות בידו, רוקד עם האש. היא צרחה, והוא הסתובב אליה בהפתעה. האש נתפסה בוילון, הדלת בערה - לא היתה דרך לצאת. הם עמדו למות. ג'יין עצמה את עיניה, וכשפקחה אותן הכל היה שלם ולא שרוף שוב, וריין נמצא ישן במיטה שלו בחדר האורחים כאילו לא קרה דבר. לאט לאט היא התחילה לשים לב לדברים משונים שקורים מסביבו, אבל התעלמה מהם. וכל לילה, ללא יוצא מן הכלל היא ראתה אותו דרך חור קטן שעשתה בדלת האמבטיה - רוקד עם האש שלו. ביום הסיום של הקייטנה, ג'יין תכננה פעילות סיום גדולה ללילה, אבל ריין סירב להתעורר. בסוף היא העירה אותו בכוח והכריחה אותו לשחק איתם. בסוף הפעילות, הקטנים שיחקו עדיין בסלון, ריין לקח את ג'יין לצד ואמר לה שהוא אוהב אותה. באותו רגע אופנוע גדול נכנס לבית משום מקום - ועליו רכב בן אדם עם פני אש. הוא הסביר שהוא אח של ריין, שהוא שד וגם ריין הוא שד, והוא שם את ריין בבית של ג'יין כדי לבדוק אם ניתן לפתח אצל שדים רגשות. הכל תוך כדי הנאה סאדיסטית - הוא חתך את ריין והראה לג'יין שזורם לו דם בעורקים, עוד סימן בטוח לרגשות, וגם חנק אותו כדי לראות אם הוא זקוק לאוויר. לבסוף הוא לקח את ריין משם, תוך כדי שהוא צורח - ובדרך החוצה הצית את הבית. כל הילדים של הקייטנה מתו, וג'יין שרדה בגלל שקפצה מהחלון ושברה כמה עצמות. בסוף, ראו את ג'יין יושבת על המרפסת המשתקמת, ידה ורגלה מגובסות, ותחבושת מסביב לראשה הקירח. פתאום ריין הופיע, והסביר לה את כל מה שלא הצליחה להבין. הוא אמר שעכשיו יש לו רגשות, והוא אוהב אותה, ושום דבר לא באמת קרה. לג'יין נמאס. היא הוציאה סכין כסף מתוך האוסף של אבא שלה, צעקה על ריין - "רגשות! אתה טוען שיש לך רגשות? אני אראה לך מה זה רגשות!" ודקרה את עצמה. 3. נידף ברוח זה קרה במקום שבו היריבות חזקה יותר מבכל מקום אחר, והתושבים בו היו הכי תחרותיים. היריבות הכי חזקה היה בין החווה של פיור וולוקריס הזקן והחכם לבין החווה של ג'ון קורי, שהיה קצת פחות חכם, וקצת פחות מצליח. זה קרה ביום אחד, לפני שמישהו שם לב. איזה אדם - אני לא זוכר כבר מי - יצא החוצה לבד, בשעות הדמדומים - ונעלם. יום אחר כך נמצאה גולגולת במקום שבו מת, ופרח אחד הופיע בשדה הריק שליד העיירה שלנו. עד מהרה אף אחד כבר לא הרגיש בטוח. כל מי שיצא מהבית שלו מת, או נעלם, או שניהם. לא היינו בטוחים מה קרה להם. השדה מחוץ לכפר התמלא פרחים. ידענו שזה בגלל הרוח. לא רוח של מתים או משהו, רק הרוח שנושבת בעצים והכל. היא אחראית לזה. היא כועסת עלינו. ופיור וולוקריס, בעל החווה שאני עבדתי בה, היה בנה של הרוח. ג'ון קורי קידם את הטבח בברכה, אפילו שעובדים מהחווה שלו נעלמו. הוא חשב שזה מטהר את העיר מהתושבים החוטאים. לבסוף, רק מחצית מעובדי החווה של ג'ון קורי, ג'ון קורי עצמו, פיור וולוקריס וקומץ מהעובדים שלו, ביניהם אני ועוד שני אנשים נותרנו. כולנו התאספנו בחווה של פיור וולוקריס, כי היא היתה יותר גדולה, וחיכינו לסוף. פיור הבטיח שהוא יוצא לשתות משהו, לא יוצא מגבולות החווה, וחוזר. אך כשהיעדרותו התארכה והתארכה, רק אני הסכמתי לצאת ולחפש אותו. מצאתי אותו במסדרון, רוצח עוד אדם בעזרת הרוח, מותיר רק את גופתו. "פיור!" צעקתי. הוא הסתובב, כאילו התעורר, ורק אז ראה את מה שעשה. "אני מצטער, לא ידעתי..." הוא אמר. הרוח השתמשה בבנה שלה כדי להרוג א כל התחרותיים, היריבים של העיירה. אני דווקא חשבתי שהיריבות הזאת מדרבנת את האנשים לעשות יותר, אבל זה לא ממש היה הזמן לזכיר את זה. לפני שהספקתי לזוז או למחות, פיור הוציא אקדח וירה לעצמו בראש. הרצח נפסק. תקופה חדשה החלה. תקופה טובה יותר, בלי יריבות, בלי תחרות. בלי שום דבר שיגרום לנו להיות טובים יותר. שנאתי את זה. יום אחד, שישה ימים אחרי תחילת "העידן החדש", בהנהגתו של ג'ון קורי, יצאתי אל השדה שמחוץ לעיר, המלא בפרחים. התבוננתי בהם ונזכרתי בכל מי שמת. פתאום ראיתי אותו מולי. פרח גדול יותר מהאחרים, בוהק, צבעוני. ומיד כשראיתי אותו, ידעתי שזה הפרח שלי. שאני האויב היחיד של הרוח ושאני חייב למות. הרוח נשבה מסביבי, חזק יותר וחזק יותר, רק מחכה לרגע שבו תוכל לשוב ולהיות רוח רגילה, שלא הורגת אנשים. אני הייתי המכשול האחרון שלה. הכל התחזק והתחזק עד שלא יכלתי לסבול את זה יותר... ופתאום כלום. כבר לא הייתי. הרוח נשבה לה בין העצים, חסרת מודעות, והעידן החדש החל. יש עוד המון. יש את הספר שאני כותבת עכשיו - נכון לעכשיו 172 עמודים של אושר טהור - שנולד מחלום (וקוראים לו "חלומות" והוא מספר על חלומות של אנשים. לא של התת מודע אלא של "אני חולם להיות מוזיקאי). יש הרבה מאוד חלומות גאוניים שחלמתי. אבל אני חושבת שזה מספיק כדי שתבינו את הרעיון. בקיצור - לשלוט על החלומות שלך זו הנאה רגעית, אבל כשנותנים לתת מודע את החופש ליצור, הוא יוצר דברים נפלאים. יום נעים^^
התת מודע שלי הוא ממש, אבל ממש גאון. באמת שהוא כזה. הוא איכשהו יודע כשאני נמצאת במחסום כתיבה, והחלומות שאני חולמת אז... זה די מדהים, למען האמת. זאת אומרת, אני כן רוצה להגיע פעם לחלימה צלולה (הצלחתי פעם אחת, וזה היה בטעות), אבל כשאנחנו מודעים לעצמנו, אנחנו נמצאים בעצם בגבולות המחשבות שלנו. המחשבות המודעות. כשההשראה שלנו נגמרת - בעצם, הדבר היחיד שיכול להיות יצירתי יותר מאיתנו שהוא בתוכנו זה התת מודע. לא מאמינים לי? כי הסיפור שלי עם חלומות הוא די מדהים, למען האמת, ואני ממש אשמח שתקראו אותו. (לפני שתקראו אותו, למקרה שעוד לא הבנתם - אני לא אישה מבוגרת. סתם נערה בשנות העשרה. שרוצה להיות סופרת. וממש מתקרבת לזה כבר. שיהיה.) מאז שהגעתי לגיל עשר, אהבתי את הסיוטים שלי. תמיד חיכיתי בקוצר רוח לחלום איזה סיוט טוב. הסיבה? אפילו שממש פחדתי בחלום עצמו, כשהתעוררתי ההרגשה היתה נהדרת. העלילה של הסיוטים היתה גאונית, מתפתחת לאט לאט עד הסוף המפתיע, ממש כמו בספר אימה אמיתי. זה היה תקף לגבי כמעט כל חלום שלי (חוץ מהחלום הבלתי נשכח שחזר פעמיים. אבל זה היה עוד לפני גיל עשר, אז הוא לא ממש נחשב). כמה חלומות ממש גאוניים שהיו לי 1. משפחת סייל במשפחת סייל יש 6 ילדים ושני הורים - לני, הבן הבכור, שנולד קצת לפני נלי (הם היו דומים כשהם היו קטנים, וההורים היו בטוחים שאחד מהם מת בלידה עד שראו את שניהם ביחד). אחרי נלי באתי אני, אנג'י, הבת החולמנית שמעריצה את אחותה הגדולה ומחזיקה בדרקונית כחולה נהדרת. היה את ג'ק בת התשע שתמיד הסתבך בצרות ואת התאומים הקטנים (אני לא זוכרת כרגע איך קוראים להם ואין לי כוח לבדוק) שכמעט לא השפיעו על העלילה. זה הרקע הכללי. היה שם סיפור, אני לא ארשום אותו עכשיו, וגם רכבתי על דרקון וזה היה נהדר. והיה גם את רוג'ר. אולי אני ארשום את זה בהזדמנות. 2. מחול הלהבה מכל החלומות הגאוניים, זה לדעתי הגאוני ביותר. ג'יין, ילדה נורמאלית בת 15, ציפתה בקוצר רוח לחופשת הסקי עם הוריה בחופש הגדול. אבל אחרי שרבה עם אמה היא נאלצה להישאר בבית - ולהפעיל קייטנה לילדים קטנים בזמן הזה. להפתעתה, לקייטנה (שמיועדת לילדים בני 5-8) מגיע גם ילד בערך בן גילה שמציג את עצמו כריין סטורמקלאוד ומפגין בורות מדהימה בכל הקשור למשחקי ילדים. בנוסף, הוא מתעקש שהוא חשבשזו קייטנה שגם ישנים בה ואומר שהוא בא מרחוק ושאין לו אפשרות לחזור - אז ג'יין חייבת להרשות לו לישון באחד מהחדרים הרבים שבביתה הגדול. יום אחד, יום קייטנה היא נכנסה הביתה להביא לימונדה והשאירה את ריין אחראי על הילדים הקטנים. כשחזרה היא מצאה אותם צורחים, ובידיו של ריין ראש מעוות ונמס. אבל בגלל שכולם היו בסדר, היא החליטה לבסוף שזו היתה הזיה בגלל החום. באותו לילה היא קמה מסיוט והלכה לחדר האמבטיה לשטוף פנים, ומצאה שם את ריין - דרקון להבות לידו, כדור להבות בידו, רוקד עם האש. היא צרחה, והוא הסתובב אליה בהפתעה. האש נתפסה בוילון, הדלת בערה - לא היתה דרך לצאת. הם עמדו למות. ג'יין עצמה את עיניה, וכשפקחה אותן הכל היה שלם ולא שרוף שוב, וריין נמצא ישן במיטה שלו בחדר האורחים כאילו לא קרה דבר. לאט לאט היא התחילה לשים לב לדברים משונים שקורים מסביבו, אבל התעלמה מהם. וכל לילה, ללא יוצא מן הכלל היא ראתה אותו דרך חור קטן שעשתה בדלת האמבטיה - רוקד עם האש שלו. ביום הסיום של הקייטנה, ג'יין תכננה פעילות סיום גדולה ללילה, אבל ריין סירב להתעורר. בסוף היא העירה אותו בכוח והכריחה אותו לשחק איתם. בסוף הפעילות, הקטנים שיחקו עדיין בסלון, ריין לקח את ג'יין לצד ואמר לה שהוא אוהב אותה. באותו רגע אופנוע גדול נכנס לבית משום מקום - ועליו רכב בן אדם עם פני אש. הוא הסביר שהוא אח של ריין, שהוא שד וגם ריין הוא שד, והוא שם את ריין בבית של ג'יין כדי לבדוק אם ניתן לפתח אצל שדים רגשות. הכל תוך כדי הנאה סאדיסטית - הוא חתך את ריין והראה לג'יין שזורם לו דם בעורקים, עוד סימן בטוח לרגשות, וגם חנק אותו כדי לראות אם הוא זקוק לאוויר. לבסוף הוא לקח את ריין משם, תוך כדי שהוא צורח - ובדרך החוצה הצית את הבית. כל הילדים של הקייטנה מתו, וג'יין שרדה בגלל שקפצה מהחלון ושברה כמה עצמות. בסוף, ראו את ג'יין יושבת על המרפסת המשתקמת, ידה ורגלה מגובסות, ותחבושת מסביב לראשה הקירח. פתאום ריין הופיע, והסביר לה את כל מה שלא הצליחה להבין. הוא אמר שעכשיו יש לו רגשות, והוא אוהב אותה, ושום דבר לא באמת קרה. לג'יין נמאס. היא הוציאה סכין כסף מתוך האוסף של אבא שלה, צעקה על ריין - "רגשות! אתה טוען שיש לך רגשות? אני אראה לך מה זה רגשות!" ודקרה את עצמה. 3. נידף ברוח זה קרה במקום שבו היריבות חזקה יותר מבכל מקום אחר, והתושבים בו היו הכי תחרותיים. היריבות הכי חזקה היה בין החווה של פיור וולוקריס הזקן והחכם לבין החווה של ג'ון קורי, שהיה קצת פחות חכם, וקצת פחות מצליח. זה קרה ביום אחד, לפני שמישהו שם לב. איזה אדם - אני לא זוכר כבר מי - יצא החוצה לבד, בשעות הדמדומים - ונעלם. יום אחר כך נמצאה גולגולת במקום שבו מת, ופרח אחד הופיע בשדה הריק שליד העיירה שלנו. עד מהרה אף אחד כבר לא הרגיש בטוח. כל מי שיצא מהבית שלו מת, או נעלם, או שניהם. לא היינו בטוחים מה קרה להם. השדה מחוץ לכפר התמלא פרחים. ידענו שזה בגלל הרוח. לא רוח של מתים או משהו, רק הרוח שנושבת בעצים והכל. היא אחראית לזה. היא כועסת עלינו. ופיור וולוקריס, בעל החווה שאני עבדתי בה, היה בנה של הרוח. ג'ון קורי קידם את הטבח בברכה, אפילו שעובדים מהחווה שלו נעלמו. הוא חשב שזה מטהר את העיר מהתושבים החוטאים. לבסוף, רק מחצית מעובדי החווה של ג'ון קורי, ג'ון קורי עצמו, פיור וולוקריס וקומץ מהעובדים שלו, ביניהם אני ועוד שני אנשים נותרנו. כולנו התאספנו בחווה של פיור וולוקריס, כי היא היתה יותר גדולה, וחיכינו לסוף. פיור הבטיח שהוא יוצא לשתות משהו, לא יוצא מגבולות החווה, וחוזר. אך כשהיעדרותו התארכה והתארכה, רק אני הסכמתי לצאת ולחפש אותו. מצאתי אותו במסדרון, רוצח עוד אדם בעזרת הרוח, מותיר רק את גופתו. "פיור!" צעקתי. הוא הסתובב, כאילו התעורר, ורק אז ראה את מה שעשה. "אני מצטער, לא ידעתי..." הוא אמר. הרוח השתמשה בבנה שלה כדי להרוג א כל התחרותיים, היריבים של העיירה. אני דווקא חשבתי שהיריבות הזאת מדרבנת את האנשים לעשות יותר, אבל זה לא ממש היה הזמן לזכיר את זה. לפני שהספקתי לזוז או למחות, פיור הוציא אקדח וירה לעצמו בראש. הרצח נפסק. תקופה חדשה החלה. תקופה טובה יותר, בלי יריבות, בלי תחרות. בלי שום דבר שיגרום לנו להיות טובים יותר. שנאתי את זה. יום אחד, שישה ימים אחרי תחילת "העידן החדש", בהנהגתו של ג'ון קורי, יצאתי אל השדה שמחוץ לעיר, המלא בפרחים. התבוננתי בהם ונזכרתי בכל מי שמת. פתאום ראיתי אותו מולי. פרח גדול יותר מהאחרים, בוהק, צבעוני. ומיד כשראיתי אותו, ידעתי שזה הפרח שלי. שאני האויב היחיד של הרוח ושאני חייב למות. הרוח נשבה מסביבי, חזק יותר וחזק יותר, רק מחכה לרגע שבו תוכל לשוב ולהיות רוח רגילה, שלא הורגת אנשים. אני הייתי המכשול האחרון שלה. הכל התחזק והתחזק עד שלא יכלתי לסבול את זה יותר... ופתאום כלום. כבר לא הייתי. הרוח נשבה לה בין העצים, חסרת מודעות, והעידן החדש החל. יש עוד המון. יש את הספר שאני כותבת עכשיו - נכון לעכשיו 172 עמודים של אושר טהור - שנולד מחלום (וקוראים לו "חלומות" והוא מספר על חלומות של אנשים. לא של התת מודע אלא של "אני חולם להיות מוזיקאי). יש הרבה מאוד חלומות גאוניים שחלמתי. אבל אני חושבת שזה מספיק כדי שתבינו את הרעיון. בקיצור - לשלוט על החלומות שלך זו הנאה רגעית, אבל כשנותנים לתת מודע את החופש ליצור, הוא יוצר דברים נפלאים. יום נעים^^
את האמת שאני חדש בעולם של החלומות צלולים, ולמרות שלא יצא לי לחוות הרבה חלומות צלולים או חלום ברמת צלילות גבוהה עדיין קשה לי להבין איך יש מלא אנשים שלא רוצים לחלום חלומות צלולים! אני ממש מתאמץ כדי להגיע אליהם-זה נראה לי כל כך מגניב ועם כל כך הרבה אפשרויות... אבל את יודעת כל אחד ומה שמעניין אותו