אני הסטרית????

[נויה נוי]

אני הסטרית????

נכון, אני כותבת לעיתים רחוקות, מפאת חוסר זמן כרוני... אבל, לפעמים, כשיש משהו שמציק לי עד כלות, אני מסיטה הכל הצידה, וכותבת, מחפשת אוזן קשבת... יד מכוונת... אז סליחה מראש על כך שאני מפילה עליכם דווקא את הצרות שלי... היום, אני מבקשת לשאול: האם אני מגזימה בהיסטריה שלי? האם אני מגזימה כשאני מונעת מילדי לצאת למרכז העיר? להסתובב עם חברים בעיר בשעות הערב? לצאת לצעידה ערבית עם חברות כדי "לשמור על המשקל"? האם אני מגזימה בחרדתי כשאני מסרבת לתת לביתי הקטנה לצעוד לביתה של מורתה, אלא שולחת אותה במוניות? האם אני בכלל יורדת מכל פסי החרדה, כשאני הסטרית לחלוטין, עכשיו, כשבני הקטן יוצא לחו"ל עם חמי וחמותי??? אני מרגישה שאני נסחפת, מרגישה שאני יורדת מכל הפסים, פשוט מגזימה... אבל אין לי שליטה על הנושא. אני לא מצליחה להפסיק, לא מצליחה להרגע. וכל פיגוע, מוסיף נדבך נוסף לסגר שאני מטילה עליהם... וכל התרעה נוספת מצמצמת את שעות ההסתובבות שלהם בחוץ... ועכשיו, החו"ל הזה... מטוסים ממולכדים, מחבלים משתלטים, אנטישמים בחו"ל, והילד שלי בלי אמא שלו. וזה לא שאני לא סומכת על חמי וחמותי (נהפוך הוא), וזה לא שאני חושבת שיקרה משהו... אבל החרדות האלה... הבעל שלי לא נותן לי לראות חדשות, מסנן דפים בעיתון כדי שלא אראה את הזוועה, מנסה לגונן עלי בכל יכולתו... ולמרות כל זאת... נויה - אבודה במחשכי ההיסטריה...

 

[רסיסים של אושר]

תגידי את קוראת מחשבות או מה !?

בדיוק עכשיו האיסקיו מהבהב ואת מודיעה לי שאת הולכת לאכול. אני עוצרת את הדמעות שלי וכמו אומרת לעצמי - הן תחכנה . היא תחזור מהאוכל ואז אני אספר לה כמה אני חרדה. YNET מהבהב מולי כל הזמן. פיגוע במירון - תשעה הרוגים פיגוע בשער שכם - שני הרוגים והנה עוד אחד בין אבני חפץ לעינב. אלוהים ישמור. ואני נזכרת ביראה ובפחד האיום שלי ביום חמישי האחרון. חזרנו מאילת והכל חביב ונעים. מלאים באופוריה המופלאה שחווינו ב חמישה הימים הללו. השהיה באילת מנתקת אותך מהכל. אפילו הפיגוע באוניברסיטה העברית חלף לי מעל הראש ולא התעכב ולו לרגע אחד (שאלוהים והמשפחות יסלחו לי). וחזרנו הביתה למציאות ולדוד השמש שהתפוצץ לנו בבית. ואחרי כל הכביסות והסדר והנקיון הגיעה השעה תשע בערב . האיש שלי נסע לכפר קאסם לבדוק משהו בקשר לדוד ואני ומעין נשארנו לבד . היא ישנה שנת ישרים ואילו אני דמיתי יותר לפקעת עצבים. הפחד השתלט עלי. זכרתי כי בבוקר קראתי שהמחבלים ימח שמם מתכננים טווח המוני בהתנחלויות. לפרוץ עשרה מחבלים נבלות ולהשתלט על מספר בתים בבת אחת. ואני מנסה להרגיע את עצמי ולהגיד לי שהישוב שלי לא ממוקם במקום כזה מסוכן ואנחנו בכלל במרכז הישוב והבית שלנו כזה קטן שחבל להם על הזמן להיכנס אלינו וזה לא עזר. הדפיקות לב שלי איימו לפרוץ את בית החזה שלי. כל רחש ואוושה הקלה ביותר הטריפו אותי. הפחד השתלט עלי. הגוף שלי כולו היה דרוך במשך שעתיים ארוכות ומענות אפילו האפשרות של פטפוט עם חברות בטלפון/באינטרנט כדי לא לחשוב נגזלה ממני (שכחתי לשלם את החשבון טלפון והסוללה בפלא´ נגמרה). פחד איימים. לא עלי. על מעין שלי הקטנה. התמונות הזוועתיות מאדורה לא יוצאות לי מהראש . הדמיון שלי עובד שעות נוספות אלוהים יודע כמה אני מפחדת, יראה, חוששת. והנה הוא עוד שבוע יוצא למילואים. שלושה שבועות של חוסר שינה מצפים לי. כאילו... מי ישמע בסך הכל מה הוא יעזור לי אם מחבלים יפרצו לבית ? עצם העובדה שלא אהיה לבד בפחד הנוראי הזה . שאוכל להסתכל לעיניו ולהיות איתו ביחד. וחוץ מזה שיש לו אקדח אוף כבר. זה מטריף אותי. ואת כל זה רציתי לספר לך אבל הלכת לאכול. אז אני פורקת כאן ועכשיו. והמשא הזה כבד כל כך.... כל כך כבד ! אז לא יקירתי. אינך מגזימה. הפחד הוא לגיטימי לגמריי. אנחנו חייבים לשמור את צעדנו ולהסתכל כל הזמן לכל הכיוונים. לכי תדעי.... שיהיה לכולנו רק טוב ושקט

 

[נויה נוי]

אני בקושי מצליחה לקרוא

את המחשבות שלי... יקירתי... לא מבינה מה עובר עלי, לאיפה הגעתי... אף פעם בחיי לא הייתי חרדה. תמיד הייתי בדיוק ההיפך הגמור מכך. הייתי זו שלא פחדה ללכת בחושך, זו שלא היתה לה בעיה לנסוע לכל מקום בארץ ובעולם, לבד או ביחד... זו שלפני שלוש שנים בילתה את יום ההולדת שלה בשיטוט בסמטאות השוק בירושלים המזרחית, ונהנתה מכל רגע בלי להחסיר אפילו פעימת לב אחת... והיום? היום הכל מקפיץ אותי, הכל מפריע לי... אם הבעל שלי נסע לירושלים להקפיץ חבר, הייתי חייבת לדבר איתו כל הדרך חזרה (בדרך לשם התביישתי מהחבר...) כדי להיות בטוחה שהוא בסדר. שאם הבת שלי הלכה למסיבה וחוזרת עם קבוצת חברים, אני צריכה לשמוע אותה כמה פעמים במשך הדרך, בלי להתחשב בפדיחות שאני עושה לה... שאם כל החברים שלה רוצים לצאת לת"א, רחובות או כל מקום אחר, אני מטילה וטו כי אני פוחדת... ואם הבנים רוצים לצאת עם חברים אני בודקת שבע מאות פעם לאן ומי מסיע ומי נשאר איתם ומי מחזיר ומתי ואיך ולמה וכמה ו... אוףףףףףףףף... האמת היא שלדעתי הילדים כבר בטוחים שנפלתי על הראש, למרות שהם כבר לא מתווכחים איתי, אם אני מתנגדת. הם מרגישים שזה אבוד מראש... נויה - אבודה מראש...

 

[רסיסים של אושר]

עדיף להיות היסטרית מאשר להיות

שכולה (וסליחה על הבוטות). שכולם יגידו שאת היסטרית ופחדנית ואלוהים יודע מה אבל העיקר שאת תמשיכי לחבוק את משפחתך היקרה. בדיוק כשכתבתי את הודעתי הקודמת בעלי התקשר אלי ושמע את הדמעות בקול שלי. דיברנו על זה קצת ואני התפרקתי. הוא לא מסכים להשאיר לי את האקדח שלו כשיהיה במילואים אבל הציע לי (אני בטוחה שלא ברצינות ) לשים לי מתחת לחלונות הבית ומעל השער לבית גדר תיל כזו (שכחתי את השם שהוא נקב בו). ואני אמרתי כן. אז אני היסטרית ודפוקה ופחדנית וכו´ וכו´ וכו´ ושכל העולם יקפוץ לי ושהבית שלי יראה כמבצר. לעזאזל נמאס לי לפחד כל הזמן ועוד בתוך הבית שלי ! מצידי אני אגור בתוך מבצר מגודר בגדרות תיל העיקר שיהיה לי את הילדה שלי לחבק אותה ולחוש אותה ולא להיות במצב של האם מאדורה....

 

[רסיסים של אושר]

עדיף להיות היסטרית מאשר להיות

שכולה (וסליחה על הבוטות). שכולם יגידו שאת היסטרית ופחדנית ואלוהים יודע מה אבל העיקר שאת תמשיכי לחבוק את משפחתך היקרה. בדיוק כשכתבתי את הודעתי הקודמת בעלי התקשר אלי ושמע את הדמעות בקול שלי. דיברנו על זה קצת ואני התפרקתי. הוא לא מסכים להשאיר לי את האקדח שלו כשיהיה במילואים אבל הציע לי (אני בטוחה שלא ברצינות ) לשים לי מתחת לחלונות הבית ומעל השער לבית גדר תיל כזו (שכחתי את השם שהוא נקב בו). ואני אמרתי כן. אז אני היסטרית ודפוקה ופחדנית וכו´ וכו´ וכו´ ושכל העולם יקפוץ לי ושהבית שלי יראה כמבצר. לעזאזל נמאס לי לפחד כל הזמן ועוד בתוך הבית שלי ! מצידי אני אגור בתוך מבצר מגודר בגדרות תיל העיקר שיהיה לי את הילדה שלי לחבק אותה ולחוש אותה ולא להיות במצב של האם מאדורה....

 

[נויה נוי]

יש לי חברה שאומרת

לילדים שלה (ואימצתי את המשפט המדהים הזה): עדיף שאתם תבכו עכשיו מאשר אני אבכה אחר כך... בחיי שזה נכון... נויה - מחבקת

 

[רסיסים של אושר]

וואלה. מאמצת בחום !

 

[פנטזיה נשית]

חושבת

שזה מאד מלחיץ את הילדים המשמעות הברורה והנרמזת לא הייתי ממליצה

 

[זאב אפור]

פחדים ומה שמאחוריהם..

אז ככה. לגבי חרדות ופחדים. זה לא בא מהרציונל, כך שאמירה כמו "אין ממה לפחד" לא ממש עוזרת. מצד שני, לפחד גם לא ממש עוזר. יתרה מכך, זה בדיוק מה שאויבינו מקווים להשיג (לזרוע אימה ופחד = טרור). אז מה עושים? עושים תרגיל מחשבתי. המחבלים נואשים. הם בקושי רב מצליחים להוציא מדי פעם איזה פיגוע. אמנם יש לו אפקט פסיכולוגי רב, אבל בפועל זה כמו עקיצת יתוש על גבו של פיל. כמובן שאין צורך להיות שאננים ולדחוף את ילדנו למקומות מסוכנים, אבל מאידך, אין להחדיר בהם את הפחדים שלנו (כהורים). יש כל כך הרבה סכנות בחוץ שזו בסך הכל אחת נוספת. ומבחינת הסטטיסטיקה, יש לנו סיכוי גבוה יותר להפגע בתאונת דרכים מאשר בפיגוע. ולמרות זאת, אינני רואה אנשים שנמנעים לצאת מהבית, להסתובב בדרכים ולנסוע במכונית. זאב.

 

[פנטזיה נשית]

לא חושבת שאת הסטרית

גם אני לא נותנת לילדים ללכת לבד אלא מסיעה ממקום למקום ולא לוקחת אותם לעיר ולא עושה צעדה ברחובות המקיפים את הישוב בו אני גרה אלא רק ברחוב המרכזי וביטלתי את חו"ל - ממש אין לי חשק אבל אני לא מרגישה הסטרית אני מרגישה שאני נוקטת בפעולות מונעות אם תעזורנה - אשרינו אני מנסה לצמצם בהקשבה לרדיו בימים של פיגועים גם משתדלת להביט בטלויזיה כמה שפחות על הטיפול במקום האירוע לא בגלל שלא אכפת לי לא בגלל שלא כואב לי אלא כחלק מפעילות מכוונת מראש להפחתת לחץ וחרדה חלק מהפיגועים אני שומעת במו אוזניי לפעמים גם רואה את תמרות העשן בוודאי שומעת את האמבולנסים המחישים את הפצועים לבתי חולים היום הייתי בדיוק בבית חולים בעיר כשהחלו להגיע האמבולנסים קשה לי עם זה אני פחות חזקה נפשית ממה שהייתי לפני שנה אבל אני מספיק חזקה כדי להחליט אילו פעולות אני יכולה לנקוט כדי לא להרגיש חוסר אונים אני חושבת שכל מה שאת עושה נכון אני ממליצה לך גם לעשות פעילויות להפחתת לחץ וחרדה, כמוני: ספורט - אפילו בבית מוסיקה רגועה פחות חדשות פחות שיחות בעניין פיגועים פגישות עם אנשים שאת מחבבת ונעים לך בחברתם סרטים שאת אוהבת (ולא סקטי אימה) קריאת ספרים לא צוחקת נשמע כמו רשימת מכולת אבל זה עוזר רסיסים - לך יכולה לומר רק שמחזיקה לך אצבעות גם אני פוחדת לישון לבד בבית כשבעלי בחו"ל מטעמי עבודה במיוחד בתקופה זו. מקווה שהימים הרעים יעברו במהרה ויגיעו ימים טובים יותר

 

[נויה נוי]

מקבלת את המלצתך

למרות שחלק מההמלצות אני מבצעת באדיקות כמעט... משתדלת שלא לראות/לשמוע חדשות. לא קוראת עיתונים רואה שטויות בטלויזיה רק מפני שזה משרה עלי קצת שלווה משתדלת לקרוא ספרים לא יודעת מה היה קורה אצלי אם הייתי קרובה יותר לפיגועים, כמו שאתה מתארת... לדעתי היו מגרדים אותי מהתקרה או מאיזו מדרכה... לא חושבת שהייתי נותנת למישהו מהבית לצאת... כולל אני ובעלי... אוף, החרדות האלה מוציאות אותי מדעתי... מחזיקה לך אצבעות, הלוואי והייתי יכולה לחזק אותך... מחבקת בחוזקה... נויה

 

[פנטזיה נשית]

תודה נויה

אני לא מרגיש הממש קרובה לפיגועים כי אני לא גרה בעיר אבל אני גרב מספיק קרוב כדי לראות את העשם ולשמוע את הקולות נמנעת מהלכנס לעיר עד כמה שיכולה ונוסעת בדרכים עקלקלות (אבל יפות יותר) כשחייבת היו כאן תקופות עד לא מזמן שהכפריים מהכפרים הסמוכים היו שמים לנו מטעני חבלה קטנים או סתם יורים עלינו להנאתם לשמחתי אנחנו לא נפגענו אבל מאז נזהרת אלפי מונים כמו שאמרתי לא מרשה לילדים ללכת לבד אלא אם זה ממש לקצה הרחוב כל פעם שיש יריות אני נכנסת לדכאון כלשהו ומתקפלת קצת לתוכי זאת לאחר שאומרת לילדים שאין מה לדאוג לדעתי הם לא ממש קונים את זה ולכן אני שתדלת לשמור על חזות שמחה ונטולת דאגות גם כשיש מצב שונה ככה זה אבל אנחנו ננצח

 

[פנטזיה נשית]

זה מה שקורה כשכותבים ומדברים

עם הילד בו זמנית: אז מקצה שיפורים אני לא גרה בעיר אבל אני גרה מספיק קרוב כדי לראות את העשן ולכן אני שתדלת = ולכן אני משתדלת

 

[אטיוד5]

אם ...

את היסטרית או לא, את יודעת. מה שכן, את דואגת, ובצדק חלקי. נותר לברר מה הם חלקי הצדק. 500-700 הרוגים בשנה מתאונות דרכים. החשבת אי פעם לא לצאת לנסיעה הבאה במכוניתך?

 

[פנטזיה נשית]

נדמה לי

שגם אפשר לחטוף מחלות מאוכל לא נקי ומביצים לא רחוצות (של תרנגולת, מה חשבת?) וגם לחלות במחלות מין כי לך תדע מי היה עם החבר של החברה של החבר של החברה וכו´ אז לא ללכת ברחוב ולא לאכול ולא לישון ולא להזדווג (חרגתי מהרגלי והשתמשתי במילה שווה לכל נפש) אז אנה אנו באים? ולא לשתות מים לא מסוננים !!!!!

 

[נויה נוי]

ובכן... כן...

גם על זה חשבתי לא אחת... אבל, כמו שאמרה כבר פנטזיה לפני, הרי הכל כל כך מסוכן היום... אז מה לעשות? להפסיק לחיות לחלוטין? החרדות שלי הן לא משהו שאפשר לבטל אותו משום שאני חרדה פחות מהקטל בדרכים... הן נובעות כנראה ממקומות שונים... ו... כן, אחרי שנכנסו בי, בפעם הראשונה בחיי, וקלטתי שמה שקורה לי על הכביש לא תמיד תלוי רק בי, פחדתי לעלות שוב אל מאחורי ההגה, וכשהייתי לצד הנהג, בכלל הייתי חרדה... אז... מה לעשות... נויה - עדיין חרדה...

 

[פנטזיה נשית]

נויה, אם את מרגישה

שהחרדה השתלטה לך על החיים עד כדי תופעות גופניות: מתח דפיקות לב הזעה כאבי בטן חוסר שינה שלשולים חומר ריכוז ועוד כל מיני כאלה מין או חלק מהם אנא ממך מהר מהר לקבל עזרה מקצועית לפני שמאוחר מדי ואני לא ממתכוונת לכדורי הרגעה שרושם הרופא אלא לפסיכולוג לקצת לא נראה לי שזה דורש התמכרות לפסיכולוג לאורך שנים רק להבין איך יוצאים מזה ומהר ונדמה לי שקופות החולים הגדולות פתחו אגפים לטיפול במצבי לחץ וחרדה פרטים על זה הרופא שלך בוודאי יכול לומר לך ועל זה כן אפשר להגיד מוטב לבכות עכשיו על הכסף שתבזבזי מאשר לבכות אחר כך שלא בזבזת אותו והמצב החמיר

 

[נויה נוי]

אני מרגישה

דפיקות לב מואצות, חוסר שינה, חוסר ריכוז... מודעת לעובדה שאני זקוקה לעזרה, רק מנסה להתמודד לבד. אבל, את צודקת בהחלט. מוטב מוקדם מאשר מאוחר במצב הקיים... אתקשר לקופ"ח לבדוק את הנושא. תודה מקרב לב נויה

 

[פנטזיה נשית]

במצב כזה

זו כבר הנקודה שבדרך כלל לבד לא יעזור לנו אנא עשי זאת ללא בושה למען בריאותך יש להניח שזה משפיע ישירות גם על הילדים כשהם רואים אותנו במצב כזה לא משנה מה נאמר שפת הגוף אומרת אחרת וכולנו, באינסטינקט מאמינים לשפת הגוף

 

[מביטה בצד]

נויה

תסלחי לי על הבוטות, במקרה הזה לא בא לי ל"התחבא" מאחוריי המילים. את צריכה עזרה, ככל שתקדימי לקבלה, כך הסיכוי להתגבר על זה, טוב יותר. את כל השאר שמעת מאחרים, רק "מחדדת" טיפה את דבריה של פנטזיה, הגוף שלך לא אומר לך משהו. הוא צועק לך משהו. במצב שכזה, במקביל להקשבה לתגובות שלנו, צריך גם לטפל בנפש שגורמת לגוף לצעוק חזק כל כך. אבל מילת הרגעה קטנה, למרות שאולי זה ישמע לך קצת אבסורדי ביחס למה שכתבתי מעלה, אין מה להתרגש יותר מדי,כי כפי שידוע, במצב כמו שלך, התרגשות מיותרת מהמצב עצמו, רק מחריפה את הלחץ ... אז אל תיתני לתופעות הלא נעימות, להכניס אותך למצוקה גדולה יותר, פשוט תטפלי במה שדורש טיפול וגם ניתן לטפל בו.