אני היחידה ש
אני היחידה שחושבת ש"בטיפול" היא לא סדרה משהו? למען האמת, ראיתי רק את הטיפול של "נעמה", אבל זה מספיק כדי לגבש דיעה, לא? בכולופן, אני אסביר. נתחיל במשחק המוגזם ולא אמין של איילת זורר. ולמה? טוב, כנראה שלהדגיש את המילה "דבילי" (וזאת טעות תסריטאית שהמילה "דבילי" חוזרת על עצמה כל כך הרבה) פשוט גורם לה להיראות כמו מי שמנסה בכוח להרגיש כעס שהיא לא באמת מרגישה. נמשיך בנחישות המוגזמת שלה כשהיא "מתחילה" עם ראובן. הייתי לוקחת את זה לכיוון אחר, של פגיעות, אבל זה עניין של טעם. המניירות של אסי דיין הן אותן מניירות שהוא סוחב איתו לכל תפקיד שהוא עושה. אותן נשימות עמוקות, מבט חצי מתוסכל חצי נחוש, מבטים מהורהרים, טון דיבור אבהי. כל זה טוב ויפה, אבל להיות שחקן זה לא אומר גם לדעת לגוון? התסריט גם מטריד אותי. הוא די קולח, אבל אולי זה בגלל שהוא כל כך פשוט ובשפה יומיומית. אין יותר מדי רעיונות מעניינים או לפחות מורכבים וכרגע באה אליי חברה אז אני אקרא תגובות ואמשיך אח"כ
אני היחידה שחושבת ש"בטיפול" היא לא סדרה משהו? למען האמת, ראיתי רק את הטיפול של "נעמה", אבל זה מספיק כדי לגבש דיעה, לא? בכולופן, אני אסביר. נתחיל במשחק המוגזם ולא אמין של איילת זורר. ולמה? טוב, כנראה שלהדגיש את המילה "דבילי" (וזאת טעות תסריטאית שהמילה "דבילי" חוזרת על עצמה כל כך הרבה) פשוט גורם לה להיראות כמו מי שמנסה בכוח להרגיש כעס שהיא לא באמת מרגישה. נמשיך בנחישות המוגזמת שלה כשהיא "מתחילה" עם ראובן. הייתי לוקחת את זה לכיוון אחר, של פגיעות, אבל זה עניין של טעם. המניירות של אסי דיין הן אותן מניירות שהוא סוחב איתו לכל תפקיד שהוא עושה. אותן נשימות עמוקות, מבט חצי מתוסכל חצי נחוש, מבטים מהורהרים, טון דיבור אבהי. כל זה טוב ויפה, אבל להיות שחקן זה לא אומר גם לדעת לגוון? התסריט גם מטריד אותי. הוא די קולח, אבל אולי זה בגלל שהוא כל כך פשוט ובשפה יומיומית. אין יותר מדי רעיונות מעניינים או לפחות מורכבים וכרגע באה אליי חברה אז אני אקרא תגובות ואמשיך אח"כ