ש ח ר של י ו ם חדש
New member
אני הולכת ומתמוטטת
מה שלומכם? ברחתי לכם מפה כי לא יכולתי לעכל כל כך הרבה קשיים כל יום. ההתמודדות שלי בבית מספיקה לפעמים וקשה לי להכיל מה שקורה גם כאן. מפעם לפעם אני מסתכלת, קוראת, מזדהה, חושבת, מהורהרת. והימים עוברים להם והלב שלי בפנים נקרע והגוף שלי בוגד בי והרגליים שלי רועדות והנשימה שלי מתקצרת ואני עייפה כרונית ואני מתוסכלת ואני מרגישה שכמה שאני נותנת ונשאבת ומתגייסת רק לעזרה ולתמיכה ולאהבה אני מקבלת זבנג בפרצוף. והמורה והמנהלת וכולם אטומים, לא יודעים על מה אני מדברת האם אני משוגעת? האם רק בבית הוא כזה? והמילים שכולם זורקים על "גבולות" ו"גבולות" ועונשים ו"גבולות." מה כולם חושבים? מה הם רוצים ממני? אני חרא אימא? אז יאללה, מתפטרת. תטפלו בו אתם יותר טוב, נראה אתכם. גאונים. כן, באמת, אני דפקתי לו את המוח, הא? אני גרמתי לו להיות אגואיסט וחסר איכפתיות וחמלה כלפי הסביבה והאנשים שהכי יקרים לו ועוזרים לו. אני גרמתי לו להתעניין רק במה שמעניין אותו. לפתח חרדות ואובססיות מטורפות שכמעט משתקות אותו מתפקוד מלא. אז מה, הוא תחמן? הוא מתנהג בסדר בבית ספר ואצל חברים, אבל רק בבית הוא סתום ולא ברור וסוציומט ואחוז פאניקה וחרדה? רק בבית הוא עדיין מחרבן בתחתונים? צורח מכאבי בטן של פחדים, מנסה להקיא? רק בבית הוא קורא לאמא בת זונה? מפגרת, מי רוצה להיות בן שלך בכלל? והמחברות שלו מבולגנות, והוא לא מאורגן בכלום. אבל כשהמורה פוגשת אותי היא אומרת: הוא מקסים, הוא משגע. הוא מאורגן. הכול בסדר. מספיק להעיף מבט אחד בילקוט שלו ולמות במקום. הם עיוורים? הם מטומטמים? הוא מסתיר את מה שהוא באמת מפני אנשים? שלוש פעמים בשבוע לפחות הוא מצהיר שהוא רוצה למות כי אז הוא לא יסבול מהפחדים שלו. ואף אחד חוץ ממני ומבעלי לא רואה את זה? רק כמה אמהות ששמעתי שריכלו בינן לבין עצמן ואמרו שהוא קצת רחפן ומוזר. אבל מוכשר. אז מה? ואיך זה שהמטפל שלו, לפני יומיים מתקשר ואומר לי: תשמעי, אני לא יכול לטפל בילד שלך יותר. אני לא מצליח להתחבר אליו.... ואני מתפלאה: סליחה?? אתה מטפל, לא??? מה זאת אומרת שאתה לא מתחבר אליו? תראי, הוא ממשיך, הוא אגואיסט. שום דבר חוץ מהעולם שלא לא מעניין אותו. הוא רק רוצה שאני אתעניין בדברים שמעניינים אותו. הוא לא מכבד את הזולת. כשמעירים לו הוא נסגר ומתעצבן ונכנס מתחת לשולחן. אז מה? אני שואלת. אז אתה מפטר אותו? אתה לא יכול להתמודד עם זה? אם הוא היה בסדר, לא היינו מגיעים אליך, לא? כן, אבל הוא גדול מדי. אני לא מסוגל להתמודד עם זה. כנראה שאני יכול להתמודד רק עם ילדים קטנים יותר. ואני שוב פוכרת אצבעות. שוב להסביר לו שהמטפל לא ימשיך איתו. מחפשת לחזור לפסיכולוגית הקודמת. מתמודדת עם בעלי מה כן ומה לא. דייייי. לא יכולה יותר. קחו אותי מכאן.
סליחה. שחר שממררת בבכי מול המסך ויודעת שכתבה מבולבל נורא.
מה שלומכם? ברחתי לכם מפה כי לא יכולתי לעכל כל כך הרבה קשיים כל יום. ההתמודדות שלי בבית מספיקה לפעמים וקשה לי להכיל מה שקורה גם כאן. מפעם לפעם אני מסתכלת, קוראת, מזדהה, חושבת, מהורהרת. והימים עוברים להם והלב שלי בפנים נקרע והגוף שלי בוגד בי והרגליים שלי רועדות והנשימה שלי מתקצרת ואני עייפה כרונית ואני מתוסכלת ואני מרגישה שכמה שאני נותנת ונשאבת ומתגייסת רק לעזרה ולתמיכה ולאהבה אני מקבלת זבנג בפרצוף. והמורה והמנהלת וכולם אטומים, לא יודעים על מה אני מדברת האם אני משוגעת? האם רק בבית הוא כזה? והמילים שכולם זורקים על "גבולות" ו"גבולות" ועונשים ו"גבולות." מה כולם חושבים? מה הם רוצים ממני? אני חרא אימא? אז יאללה, מתפטרת. תטפלו בו אתם יותר טוב, נראה אתכם. גאונים. כן, באמת, אני דפקתי לו את המוח, הא? אני גרמתי לו להיות אגואיסט וחסר איכפתיות וחמלה כלפי הסביבה והאנשים שהכי יקרים לו ועוזרים לו. אני גרמתי לו להתעניין רק במה שמעניין אותו. לפתח חרדות ואובססיות מטורפות שכמעט משתקות אותו מתפקוד מלא. אז מה, הוא תחמן? הוא מתנהג בסדר בבית ספר ואצל חברים, אבל רק בבית הוא סתום ולא ברור וסוציומט ואחוז פאניקה וחרדה? רק בבית הוא עדיין מחרבן בתחתונים? צורח מכאבי בטן של פחדים, מנסה להקיא? רק בבית הוא קורא לאמא בת זונה? מפגרת, מי רוצה להיות בן שלך בכלל? והמחברות שלו מבולגנות, והוא לא מאורגן בכלום. אבל כשהמורה פוגשת אותי היא אומרת: הוא מקסים, הוא משגע. הוא מאורגן. הכול בסדר. מספיק להעיף מבט אחד בילקוט שלו ולמות במקום. הם עיוורים? הם מטומטמים? הוא מסתיר את מה שהוא באמת מפני אנשים? שלוש פעמים בשבוע לפחות הוא מצהיר שהוא רוצה למות כי אז הוא לא יסבול מהפחדים שלו. ואף אחד חוץ ממני ומבעלי לא רואה את זה? רק כמה אמהות ששמעתי שריכלו בינן לבין עצמן ואמרו שהוא קצת רחפן ומוזר. אבל מוכשר. אז מה? ואיך זה שהמטפל שלו, לפני יומיים מתקשר ואומר לי: תשמעי, אני לא יכול לטפל בילד שלך יותר. אני לא מצליח להתחבר אליו.... ואני מתפלאה: סליחה?? אתה מטפל, לא??? מה זאת אומרת שאתה לא מתחבר אליו? תראי, הוא ממשיך, הוא אגואיסט. שום דבר חוץ מהעולם שלא לא מעניין אותו. הוא רק רוצה שאני אתעניין בדברים שמעניינים אותו. הוא לא מכבד את הזולת. כשמעירים לו הוא נסגר ומתעצבן ונכנס מתחת לשולחן. אז מה? אני שואלת. אז אתה מפטר אותו? אתה לא יכול להתמודד עם זה? אם הוא היה בסדר, לא היינו מגיעים אליך, לא? כן, אבל הוא גדול מדי. אני לא מסוגל להתמודד עם זה. כנראה שאני יכול להתמודד רק עם ילדים קטנים יותר. ואני שוב פוכרת אצבעות. שוב להסביר לו שהמטפל לא ימשיך איתו. מחפשת לחזור לפסיכולוגית הקודמת. מתמודדת עם בעלי מה כן ומה לא. דייייי. לא יכולה יותר. קחו אותי מכאן.
תודה על המילים שלך. אני משערת שאם המצב ימשיך ככה, נשקול בהמשך מתן טיפול תרופתי. את המרשם כבר קיבלנו ואפילו הוצאתי את התרופה כבר בבית מרקחת והיא בתיק שלי.