אני הולכת בנות
הולכת לבית של אמא שלי, ובדרך אעצור במכולת ואקנה את כל מה שאסור לי. אגיע לבית שלה, ואהפוך להיות זומבי. לא ארגיש דבר. הכל יקרה כל כך מהר. וכשהבטן תחשב להתפוצץ, אלך לשירותים. ואקיא את כל הכאב שלי, את כל הבדידות שלי. את כל העצבות. אקיא עד שהבטן תדבק לגב. ו הדמעות יזלגו במורד הפנים החיוורות עד לשפתיים היבשות שלי. ואני אלך לחדר, אתכרבל כמו כדור על המיטה, ואתכסה עד מעל הראש. וארגיש בודדה עוד יותר. וארגיש חסרת ערך. שנואה. שמנה. חסרת אונים. וארגיש לא מיוחדת. ואז אפנה אל המטבח, ואקח את הסכין שלי, ואצייר את כל הכאב על הידיים. ואחרוט בגוף שלי את ההשנאה. עד שהדם יתמזג עם הדמעות. עד שהכאב הפיזי ישתווה לנפשי. ואז אנקה את הדם, אתקלח ואחליף בגדים. ואמא שלי תיכנס בדלת, ואני אחייך אליה את החיוך הכי מתוק שלי. ואגיד שעבר עלי יום נפלא. ותוך כדי שאני צוחקת על איזה בדיחה שהיא תספר, אחבק את הידיים שלי מאחורי הגב. שלא תראה את החתכים. שלא תראה אותי. שלא תדע. ומאוחר יותר אעלה שוב לחדר, ואתפלל לאלוהים שייקח אותי כבר. שישים לזה סוף. שייתן לי גאולה. אני אסתכל על הוורידים בידיים, ואדע שאני רוצה לחתוך אותם יותר מכל דבר אחר. ואדע שגם הפעם, כמו בעבר, לא אמצא את האומץ לכך. ואז אחשוב על מה שאני כותבת עכשיו, ואתחרט.
הולכת לבית של אמא שלי, ובדרך אעצור במכולת ואקנה את כל מה שאסור לי. אגיע לבית שלה, ואהפוך להיות זומבי. לא ארגיש דבר. הכל יקרה כל כך מהר. וכשהבטן תחשב להתפוצץ, אלך לשירותים. ואקיא את כל הכאב שלי, את כל הבדידות שלי. את כל העצבות. אקיא עד שהבטן תדבק לגב. ו הדמעות יזלגו במורד הפנים החיוורות עד לשפתיים היבשות שלי. ואני אלך לחדר, אתכרבל כמו כדור על המיטה, ואתכסה עד מעל הראש. וארגיש בודדה עוד יותר. וארגיש חסרת ערך. שנואה. שמנה. חסרת אונים. וארגיש לא מיוחדת. ואז אפנה אל המטבח, ואקח את הסכין שלי, ואצייר את כל הכאב על הידיים. ואחרוט בגוף שלי את ההשנאה. עד שהדם יתמזג עם הדמעות. עד שהכאב הפיזי ישתווה לנפשי. ואז אנקה את הדם, אתקלח ואחליף בגדים. ואמא שלי תיכנס בדלת, ואני אחייך אליה את החיוך הכי מתוק שלי. ואגיד שעבר עלי יום נפלא. ותוך כדי שאני צוחקת על איזה בדיחה שהיא תספר, אחבק את הידיים שלי מאחורי הגב. שלא תראה את החתכים. שלא תראה אותי. שלא תדע. ומאוחר יותר אעלה שוב לחדר, ואתפלל לאלוהים שייקח אותי כבר. שישים לזה סוף. שייתן לי גאולה. אני אסתכל על הוורידים בידיים, ואדע שאני רוצה לחתוך אותם יותר מכל דבר אחר. ואדע שגם הפעם, כמו בעבר, לא אמצא את האומץ לכך. ואז אחשוב על מה שאני כותבת עכשיו, ואתחרט.