אני גר עם ההורים... רק בצד

[חצישלישרבע]

אני גר עם ההורים... רק בצד

בשבועות האחרונים יצא לי להתקל במספר אנשים בסיטואציה הזו: שאלתי אותם אם הם גרים לבד (אני תמיד עושה את זה, אבל אף פעם לא מייחצנת את הפורום

), והם אמרו לי "לא, עם ההורים". כששאלתי אם הם מתכוונים לעבור למקום משל עצמם, הם אמרו : בשביל מה? יש לי יחידה נפרדת/דירה נפרדת/קומה נפרדת. מבחינתם, יש להם הפרדה ברורה בין החלל "שלהם" לחלל המשפחתי - והם לא משלמים על כך כסף. מטבע הדברים גם חשבונות אחרים מצטמצמים פלאים: כל חשבונות התחזוק לרוב לא עליהם, וגם קניות המזון הן חלקיות - כי הבית ממש ליד. כמובן, קשה לדבר כאן על "עצמאות" במובן המלא שלה, בדיוק בגלל העניין הכלכלי, אבל זה גרם לי להרהר על סדרי העדיפויות כאן: במקרים שלהם המטרה של "חלל אישי נפרד" גדולה מן המטרה הכוללת של עצמאות. לא משנה להם שהם לא משלמים ומחזיקים את עצמם (נהפוך הוא - כך הם חוסכים כסף), כי מספיק להם שיש להם את המקום שלהם. אם לכם היתה אפשרות כזו, הייתם בוחרים בה, או שבכל זאת הייתם הולכים על העסקה השלמה של מציאת דירה - כולל ויתור אפשרי על נוחות, והוצאה כספית לא מבוטלת

מה שאני בעצם תוהה לגביו זה האם "החזות החיצונית" של לגור לבד היא בעצם מספיקה, וזה לא משנה שממש דלת ליד נמצאים אבאמא?

 

[הדס האחרת]

אני בכלל

לא עברתי כי היה חשוב לי הנושא של עצמאות, או שההורים שלי עלו לי על העצבים או משהו, אלא כי הייתי "חייבת" - מצאתי עבודה רק במרכז ולא יכולתי לוותר עליה, ככה שהייתי חייבת לעזוב את הבית.. לפני שעברתי, יחידה נפרדת כזו נראתה לי כמו חלום רטוב - כמה קינאתי בכל אלה שהיתה להם יחידה כזו (בדרך כלל זה רק אחים בכורים...). אני זוכרת שהם תמיד אמרו - "עם היחידה הזו גם בגיל 30 אני לא עוזב את הבית". היום, אחרי שאני כבר גרה לבד ורואה את כל היתרונות בזה, לצד החסרונות והקשיים, נראה לי שיחידה בבית של ההורים זה לא פסגת השאיפות. זה יותר טוב מחדר קטן בבית של ההורים, אבל זה ממש לא דומה ללגור לבד, רחוק מההורים. זה אפילו חסרון במובן כלשהו, כי הנוחות והחיסכון גורמים לך לדחות עוד ועוד את היציאה מהבית, ולהסתפק בעצמאות חלקית ביותר. אני ללא ספק הייתי מעדיפה לשכור דירה, כל עוד אני מסוגלת לעמוד בזה מבחינה כלכלית.

 

[לקשמי]

אני חושבת שלא במקרה..

עברתי לגור בעיר אחרת. במקרה שלי חשוב שיהיה גם מרחק פיזי ביני לבין ההורים. מי שיכול לגור ביחידה נפרדת ובכך להבטיח לעצמו את הפרטיות, זה נהדר. במקרה שלי גם אם הייתי גרה ביחידה נפרדת, כל עוד זה צמוד לבית של ההורים, לא היתה לי שום פרטיות.

 

[sigalit33]

תלוי במשפחה, לא?

נראה לי שאי אפשר להגיד משהו גורף על הסידור הזה. זה מאד תלוי בעיני ביחסים עם ההורים, עם האחים. לי אישית זה יכול מאד להתאים. אני מסתדרת מעולה עם הוריי ואחי הוא החבר הכי טוב שלי. הלוואי והיתה לי אפשרות ליחידה נפרדת בסמוך להוריי. אבל שוב, לא לכל אחד ולא לכל משפחה זה מתאים.

 

[חצישלישרבע]

אני לא יודעת בקשר לזה...

זה נכון שאם לא מסתדרים עם המשפחה הסידור הזה כנראה נדון לכשלון, ושאם מסתדרים מעולה אז כנראה שזה מצליח, אבל הנקודה היא אחרת: עכשיו כשאת גרה בעצמך, לא נתמכת לחלוטין ע"י ההורים, האם את לא סבורה שלגור בסיטואציה כזו היה "מעכב" אותך? לא במובן של זמן, אלא בקטע של התפתחות אישית. כי עד כמה זה שונה מלהמשיך לגור עם המשפחה באותו בית? והרי לא היית נשארת לנצח לגור עם המשפחה שלך.

 

[sigalit33]

באמת לא יודעת...

קשה לי לחשוב איך זה לגור בסיטואציה היפוטתית כזו. אני לא שם... אבל לצורך הדיון, אני לא בטוחה שזה היה מעכב אותי כמו שאני חושבת של "החזקה עצמית" (כלומר, בלי תמיכת ההורים) מקדם התפתחות אישית. הרי היתה לנו אישיות גם לפני שעברנו לגור לבד, לא? אני מאמינה שהדינמיקה המשפחתית וההתפתחות לאורך כל החיים היא בעלת משקל הרבה יותר כבר ממי משלם את החשבונות... אבל אני יכולה להבין למה את מתכוונת. נכון, זה שונה. לומדים דברים חדשים, אין ספק. על עצמאות, על החיים, על עצמך. וחוצמזה שיש הרבה אנשים שמקימים משפחה וגרים בסמוך להורים. יש כאלה שזה מתאים להם ואז זה סבבה. ונקודה אחרונה, אפשר להגיע לאיזשהו הסדר תשלום גם אם גרים ביחידה נפרדת בבית ההורים, מעיין השתתפות כלשהי. כשאני התחלתי לעבוד והרווחתי סכום נורמלי ועדיין גרתי אצל ההורים, העברתי להם מידי חודש סכום סמלי שאמור היה לעזור בהוצאות הבית. וואו, יצא לי ארוך... לילה טוב!

 

[חגית1111]

../images/Emo126.gif

צודקת כשעברתי לגור בשכירות אחים שלי הגיעו לצבוע לי את החדר ואפילו שטפו אח"כ כי הרגשתי לא טוב באותו היום. כ"כ התרגשתי

ולמרות שלא הכל דבש עדיין גיליתי שהמעגל המשפחתי מהווה ציר חשוב לגבי עם כל הטוב וכל הרע כך שאני בהחלט מסכימה שזה תלוי באדם.

 

[צנופקינית]

../images/Emo104.gif כמו במקרה של הדס

גם אני נאלצתי לעזוב, רק שאצלי זה לטובת לימודים, אבל עכשיו כשהעלית את זה ניסיתי שניה לחשוב והגעתי למסקנה שלא הייתי גרה הרבה זמן בבית גם לולא נאלצתי לעבור כיון שאנחנו גרים במושב והוא פחות נוח. למשל- אם הייתי רוצה לצאת כבר לעבוד הייתי צריכה או לדאוג למכונית (ובטווח הקצר זה נראה כבד יותר מדירה, למרות שבטווח הארוך זה הפוך לגמרי) או לגור קרוב לעבודה (מה שגם נותן עוד קצת זמן במיטה בבוקר

). העצמאות באה יחד עם זה, סבבה לי עם החופש שיש לי, אני בהחלט יכולה להגיד שהתפתחתי ו"גדלתי" לטובה בהרבה מובנים, נהייתי הרבה יותר עצמאית ואני די מרוצה מזה.

 

[NightElf]

מה שמעניין אצלי זה שבתקופה

של מספר חודשים לפני שעברתי לת"א, אחי הגדול התחתן והוא היה גר ביחידה שכזאת בחצר בבית ההורים. בעיקרון אני הייתי אמור להכנס ליחידה שכזאת, וסביר להניח שאם כן, אז הייתי נשאר לגור עם ההורים עד היום. רק מה, אחי הקטן (בן 18) "השתלט" על החדר הזה בלי רשות, הוא פשוט השיג מפתח לחדר והכניס אליו את כל החפצים שלו מבלי לשאול, אז בסוף, עם קצת מריבות, הוא נשאר בדירה, ואני שקצת נעלבתי כי אמא שלי הייתה יותר בעדו כי הוא יותר קטן או משהו כזה, אז החלטתי שאני לא נשאר יותר בבית, וזה נתן לי עוד פוש לעבור דירה, אז בסוף זה יצא דווקא טוב

אבל בגדול, יחידת דיור שכזאת היא באמת לא עצמאות אמיתית ולא כמו מגורים לבד, כי תקועים להורים ממש בחצר, וגם התשלומים והכל הם משלמים. אז אין כמו לעבור לגור לבד, וגם לעבור עיר, בשביל השקט הנפשי

 

[newKiticat]

זה משנה ועוד איך משנה.

גם אם אזכה ליחידת דיור (שכרגע זה נראה כאופציה ממשית) אני עדיין אסמוך על שולחנם של הוריי. וזה בעצם הסיבה שבגללה אני חפצה בדירה משלי. אני רואה את העצמאות שלי כשונה לחלוטיין. אני עצמאית מאוד מגיל מאוד ספיצפי ומאז אני רק מפתחת עצמאות גדולה. כבר שלוש שנים שאני יודעת שאני מוכנה למעבר רק שזה לא מסתדר עם לוח הזמנים של החיים. זה משנה. כי בשבילי זה לא עצם החלל. חוץ מזה, שיחידות הדיור- זה עדיין שלהם, ואני רוצה מקום שהוא שלי, אבל באמת רק שלי.