אני גמורה מעייפות
והייתי היום בפגישה ראשונה עם מטפלת שאני לא מכירה (כי שלי בחופש). היתי חייבת לעבד ולדבר על תאונה שקרתה לי לפני שבוע. היה מוזר, לא יודעת להגיד איך היה. תוך כדי היא ממש קלטה את הלחץ ואת העומס ואת המוני הפעילויות שאני לוקחת בהם חלק במהלך השבוע.. וזה באמת המון כך שיוצא שאין לי זמן לנשום.. ובאזישהו מקום אני יודעת שהיקום מאותת לי להוריד הילוך ולהרגע (כן כן, היקום, זה אפילו לא הגוף שלי כי כשאני קמה בבוקר ומעבירה את הלוז שצפוי לי אין לי מושג מאיפה יהיו לי אנרגיות לסחוב את כל היום, ומסתבר שיש).. היקום מאותת לי להוריד תקצב.. התאונה הזו, ושלושה ימים אחרי זה ישבתי בקפה ומנורה התנפצה מעלי וזכוכית נפלה לי על השולחן, ויומיים אחרי זה משהו שעשיתי בעבודה לא הצליח, וגם התיקון לזה לא הצליח.. אז אני יודעת שאני חייבת להוריד קצב, מצד שני, בפגישה היום, הסתכלתי על עצמי בצורה מאוד אמיצה (אפשר להחמיא לעצמי, נכון?) והבנתי או יותר נכון העלתי לפני השטח למה אני פועלת ככה.. כי הראש עסוק ומלא והיום יום דחוס ועמוס בפעילות, ואין זמן לחשוב על הכאב ועל הלבד ועל העדר הזוגיות..ועל שאני מקנאת בחברות שלי שיש להן.. וגם אם זה עולה יש לי מיד מה לעשות אז זה שוב מודחק.. וזה סוג של הביצה והתרנגולת, אני כ"כ עמוסה שאין לי זמן להשקיע בזוגיות. גם אם רשומה לאתר הכרויות (ואפילו משלמת על זה) אני יודעת שזה כדי שאחשוב שאני עושה משהו, ותכלס זה סתם, ואני לא באמת עושה משהו.. ואל באמת יש לי זמן לפנות כדי להכיר או לבנות מערכת יחסים.. מענין איך הגעתי לדבר על תאונה ויצאתי עם הצפה של הכאב לפני השטח. קבענו עוד פגישה לדבר על התאונה, לאן הפגישה הבאה תביא אותי? לא רוצה לחזור לטיפול, אין לי כח שוב לשקוע. נכון שיש לי תובנות מהטיפול שעברתי איך להתמודד יותר טוב, ובכל זאת. כשחשבתי איך ולאן אני יכולה להגיע בדרך, בטיפול, זה כאב נורא. אין לי כח שוב להיות משותקת, עצובה.. מצד שני זה בכבר הוצף, ועלה למעלה, ואולי כן צריך לטפל בזה?.. לא יודעת.. רק רציתי לפרוק.. ואגב לעצור ולנוח, אני נוסעת לחופש לסופש.
והייתי היום בפגישה ראשונה עם מטפלת שאני לא מכירה (כי שלי בחופש). היתי חייבת לעבד ולדבר על תאונה שקרתה לי לפני שבוע. היה מוזר, לא יודעת להגיד איך היה. תוך כדי היא ממש קלטה את הלחץ ואת העומס ואת המוני הפעילויות שאני לוקחת בהם חלק במהלך השבוע.. וזה באמת המון כך שיוצא שאין לי זמן לנשום.. ובאזישהו מקום אני יודעת שהיקום מאותת לי להוריד הילוך ולהרגע (כן כן, היקום, זה אפילו לא הגוף שלי כי כשאני קמה בבוקר ומעבירה את הלוז שצפוי לי אין לי מושג מאיפה יהיו לי אנרגיות לסחוב את כל היום, ומסתבר שיש).. היקום מאותת לי להוריד תקצב.. התאונה הזו, ושלושה ימים אחרי זה ישבתי בקפה ומנורה התנפצה מעלי וזכוכית נפלה לי על השולחן, ויומיים אחרי זה משהו שעשיתי בעבודה לא הצליח, וגם התיקון לזה לא הצליח.. אז אני יודעת שאני חייבת להוריד קצב, מצד שני, בפגישה היום, הסתכלתי על עצמי בצורה מאוד אמיצה (אפשר להחמיא לעצמי, נכון?) והבנתי או יותר נכון העלתי לפני השטח למה אני פועלת ככה.. כי הראש עסוק ומלא והיום יום דחוס ועמוס בפעילות, ואין זמן לחשוב על הכאב ועל הלבד ועל העדר הזוגיות..ועל שאני מקנאת בחברות שלי שיש להן.. וגם אם זה עולה יש לי מיד מה לעשות אז זה שוב מודחק.. וזה סוג של הביצה והתרנגולת, אני כ"כ עמוסה שאין לי זמן להשקיע בזוגיות. גם אם רשומה לאתר הכרויות (ואפילו משלמת על זה) אני יודעת שזה כדי שאחשוב שאני עושה משהו, ותכלס זה סתם, ואני לא באמת עושה משהו.. ואל באמת יש לי זמן לפנות כדי להכיר או לבנות מערכת יחסים.. מענין איך הגעתי לדבר על תאונה ויצאתי עם הצפה של הכאב לפני השטח. קבענו עוד פגישה לדבר על התאונה, לאן הפגישה הבאה תביא אותי? לא רוצה לחזור לטיפול, אין לי כח שוב לשקוע. נכון שיש לי תובנות מהטיפול שעברתי איך להתמודד יותר טוב, ובכל זאת. כשחשבתי איך ולאן אני יכולה להגיע בדרך, בטיפול, זה כאב נורא. אין לי כח שוב להיות משותקת, עצובה.. מצד שני זה בכבר הוצף, ועלה למעלה, ואולי כן צריך לטפל בזה?.. לא יודעת.. רק רציתי לפרוק.. ואגב לעצור ולנוח, אני נוסעת לחופש לסופש.