אני גדול, אני תינוק

[meidadc]

תנסי לזהות מתי הוא מצפה למחמאה

ותחמיאי לו.
זה לא עולה כסף. וזה יקר מפז

 

[החיפושית הסגולה]

שוב אני בתפקיד פרקליט השטן...

נכון, מחמאה היא דבר יקר מפז וחשובה מאוד.
אבל הנה דוגמה מהימים האחרונים למצבים שבהם זה קשה. הילד לוקח לעצמו משהו לאכול בעצמו בשבת בבוקר (הידד!).
המטבח נראה כמו אחרי פריצה. חצי מהארונות פתוחים, הלחם פתוח וחצי מהמשטח מכוסה בפירורים ובגושי חמאה, הסכין כמובן נשאר בחוץ (עם חמאה) והחלב פתוח על השיש, קופסת השוקו לידו. אז אני אומרת לו "יופי שהכנת לך אוכל. כשתגמור בבקשה תסדר ותחזיר את הדברים למקום".
הוא נוהם אלי "טוב" (וטורח לציין שאני תמיד רואה את מה שלא בסדר ואף פעם לא מרוצה מכלום), אבל כשאני נכנסת שוב למטבח, רוב הדברים עדיין פזורים, כולל בקבוק החלב הפתוח...

עכשיו, אני יכולה להדגיש את מה שחיובי, אבל המחשבה שבעיניו להשאיר את המטבח ככה זה משהו שעוברים עליו בשתיקה ובעצם זוכים בעקבותיו לשבחים - המחשבה הזאת מחרידה ולא חינוכית בעיני.

 

[meidadc]

עצה

תשתדלי להפריד כמה שניתן את המחמאה מדברים שאותם הוא תופס כהתמקדות בשלילי.

למשל בסיטואציה שתיארת, הייתי אומר לו "יופי שהכנת אוכל" בתוספת מחווה פיזית (חיבוק, נשיקה, טפיחה על השכם - מה שמרגיש לך נכון) וזהו.
היתי מאפשר לו הזדמנות לסדר בעצמו בלי אף הערה שלך.
אם את רואה אותו חוזר לחדר בלי כוונה לטפל בפוגרום שהשאיר לך במטבח, היתי ניגש לחדר שלו (בהנחה שעברו כמה דקות מאז המחמאה) ומבקש שיסדר בדיוק כפי שביקשת.

לדעתי אין בעיה עם תוכן הדברים שאת אומרת. את לא נשמעת תוקפנית או ביקורתית.
אבל היתי מציע לך לחשוב היטב על העיתוי שבו את מעבירה את המסרים. לפעמים, בלי שנתכוון, המסר המרכזי הולך לאיבוד בגלל עיתוי לא מתאים.

 

[איה תפוס]

1. זה יעבור לו. 2. נסי בפעם הבאה בתור test

לא לומר מילה ותתחילי לסדר. נראה מה יקרה. זה נראה כמו סוג של בדיקה שלו וגם ביננו לא אכפת לו. אצלי הוא משאיר את דלתות של הארון פתוחות ולא עוזר לי כלום.

 

[החיפושית הסגולה]

ניסיתי את העצה

כלומר, זה מה שעשיתי במשך שנים. פשוט סידרתי אחריו וזהו, בתקווה שהמודל החיובי שלי יוטמע בו. פחחחח
אני לא חושבת שהוא משאיר את הדלתות פתוחות בכוונה וגם לא כסוג של בדיקה. הוא פשוט לא חושב על זה בכלל.
אבל כמה הייתי רוצה שיחשוב על זה!

אגב, אני ממש - אבל ממש! - לא האמא הכי מסודרת בעולם. להיפך, אני די בלגניסטית בעצמי. ודווקא בגלל שאני שונאת לנקות ולסדר מעצבן אותי שהוא מייצר לי ולבן זוגי יותר עבודה, בדברים שאפילו אני הברדקיסטית מבינה שהם לא מתקבלים על הדעת.

 

[איה תפוס]

בינגו. וזה בדיוק העניין אנחנו רוצים שהם יעזרו

לנו איפה שקשה לנו ומכסים את זה בסיפור יפה של חינוך בלה בלה בלה.שהוא גם נכון וחשוב אבל..לא העיקר במניע שלנו ובכעס. הכעס הוא בגלל שהם לא עוזרים איפה שלנו קשה ונוטשים אותנו בעוד שאנחנו כן עוזרים להם וזה לא פייר אבל ההתייחסות. לא נעים לומר ילדותית מצידנו. ככה נראה לי שזה אצלי בכל אופן. חזרנו לאגו ולאישואיים הלא מטופלים שלנו (או שמא רק שלי

).

 

[החיפושית הסגולה]

כל כך צודקת!

הרבה פעמים אני מרגישה שהוא לוחץ לי על הכפתורים הרגישים שלי, ולו רק הייתי פחות רגישה במקומות האלה ומשתפרת בנקודות החולשה שלי, היחסים איתו היו הרבה יותר רגועים.
הנה, אתמול חזרתי מבחינה ארוכה וקשה שהלחיצה אותי שבועות. ומה התגובה של הפרחח? "לא נשמע כזה קשה. בבחינות בבית הספר כותבים הרבה יותר". מה??? זה ממש עצבן אותי. כלומר, סחתיין עליו שהוא מרגיש גאווה ברמת הלימודים שלו, אבל למה בצורה כזאת מתנשאת ושחצנית? ועוד אחרי שחזרתי מהבחינה?
בסופו של דבר סיפרתי לו בגילוי לב על רגשותי, לא בכעס. אמרתי לו שנעלבתי מהתגובה שלו, כי הרגשתי שהוא מזלזל בי ובבחינה שלי, שהיא די מכריעה וגורלית להמשך ודווקא נחשבת די קשה. אני לא יודעת כמה הוא הבין, אבל לפחות דיברנו על זה.

 

[איה תפוס]

מהצד אני אומרת (זה הכי קל) שהילדים לא אמורים

להשלים את החסכים שלנו ולגבי בחינה זה באמת מעליב. טוב שדיברתם. לא לכל דבר צריך להתייחס. האם נאמר בחיוך או ברצינות?

 

[mykal]

אני גדול, אני תינוק,

זה בהחלט מתאים לגיל 'המבולבל' הזה.
אני מבינה את הקשיים שאת מתמודדת איתם.
אבל הם קשיים טבעיים של מעבר דירה.
ואת לטעמי, שלא בכונה 'נופלת' ברשת של אתה גדול אתה תינוק.
את כועסת/נעלבת/מצפה שהוא יהיה גדול ויתגייס למטלות הבית בהתהוות.
אבל הוא כנראה לא מסוגל, אולי לא יודע ומתבייש לשאול.(אינני שופטת אותך כלל)

אני מציעה--להניח לו,
לא לבקש, הבנות עוזרות --נהדר.
אולי 'התעלמות' מהצורך תהוה טריגר של "אני לא על תקן דוקא"
המפורסם. אם יציע עצמו, תבררי אם הוא באמת רוצה--אם לא אז לא.
ואם ירצה תהיה לך סיבה לשבח.

 

[החיפושית הסגולה]

תודה על העצה

לפעמים נראה לי שאני מכירה את כל המלכודות וזה לא מונע ממני ליפול לתוכן )-:
אבל אנסה את העצה שלך ואקווה לטוב.

 

[טובה53]

שאלה של ניסוח

1. ממליצה לקרוא את הספר המעולה "איך לדבר כך שמתבגרים יקשיבו ולהקשיב כך שמתבגרים ידברו"
2. לשנות ניסוח - לא להשתמש במילה "אתה" כלל.
במקום: אתה מפריע לי לעבוד
יש לומר: קשה לי לעבוד כשמישהו נמצא בחדר.
במקום: למה שמת מברשת צבע על הרצפה?
יש לומר: לא שמים מברשת צבע על הרצפה כדי לשמור על הרצפה.
זו עצה מהספר שהמלצתי, מנסיוני זה עובד. בהצלחה! מקווה שעזרתי.

 

[איה תפוס]

נכון. אם מניחים את האגו בצד. אני צריכה לרשום

את זה איפה שהוא. זה חוסר בטחון כל הסיפור הזה של האגו. אם לא נעלבים אפשר להגיב בלי הרגשי הזה. כי זה לא אישי. לא מרגישים שזה פוגע בי...רק ליישם קשה

 

[קוף מקליד]

צודקת בשניהם - צריך לשים את האגו בצד. וזה קשה

 

[איה תפוס]

funny I should say so. אל תריבי איתו. חבל

על האנרגיות. או שתגייסי אותו ע"י פנייה אל הגבר שבו. אולי אמצעות האבא. שיקרא לו לעזור במשהו ספציפי ביחד!!!!! או שתעזבי ותפני את הזמן והאנרגיות לשיפוץ. בסיכומו של דבר זה יתקזז.

 

[אימם]

איה אני גאה בך!

 

[איה תפוס]

הכי קל לתת עיצות לאחרים. רואים יותר

בבהירות. זנ גם מה שמטעה אותנו (אותי) לחשוב שאני יכולה יותר טןב מכולם. אני אעשה אחרת בלה בלה בלה פחחחחח. חטא היוהרה.

 

[אימם]

|סמיילי מהנהן|

 

[ליאת +]

אני מאוד מזדהה איתך

הבן שלי בן 13 וחלק גדול מהתיאורים שלך יכולים להתלבש עליו בול.
מה שבלט לי בדברים שלך (תמיד קל יותר לזהות אצל אחרים) זה שאתם עוברים מאפס (מינימום מטלות) למאה (מטלה גדולה ומעייפה כמו צביעת קירות).
הטיעון ש'אתה אף פעם לא עוזר בכלל אז מה הבעיה להתגיס פעם אחת' לא עובד, כי פשוט אין לו את ההרגל הזה- לעזור ולקחת חלק.

כמו שאי אפשר להתחיל לרוץ מרתון פתאום, ביום אחד, ככה אי אפשר ל'הפיל' על נער שלא רגיל לקחת חלק, להשתתף ולבצע מטלות שמבחינתו לא תורמות לו כלום (והם מאוד אנוכיים וממוקדים בעצמם בגיל הזה) להתחיל לצבוע קירות.

במעבר הדירה הנוכחי כנראה שלא תזכו ממנו להרבה עזרה. וכדאי כבר עכשיו לקחת את זה בחשבון (אני לא אומרת לוותר לו, אבל לא לבנות על כח העבודה שלו ואז להתאכזב)

אבל כן כדאי שתזכרי את התחושה הלא נעימה הזו שבה את ואחרים 'קורעים את התחת' והוא לא עושה כלום, ותנסי לחשוב איך מתחילים לשנות את זה. והשינוי צריך להתחיל בקטן וביומיום, ולא בתקופה לחוצה כזו.
נראה לי שנער שרגיל שיש לו מטלות, היה מתגיס יותר בקלות.

עצה שניה נוספת היא להפריד בין הדיבורים למעשים שלהם. הבן שלי היום יצא מגדרו ושמר על אחיו בן השנה 30 דקות. שמעתי אותו צוחק ונהנה. לאחר מכן הוא עידכן אותי שזו הייתה החצי שעה הכי מעייפה EVER.. אז לקחת אותם בפרופורציות ולא להקשיב לכל שטות דרמטית.

בענין המחמאות אני איתך. גם לי זה מרגיש לא לענין לשבח ולהלל כל פעולה פשוטה שהבחורצ'יק עושה בעצמו. במיוחד אם מדובר בדברים שלא נראים יוצאי דופן כמו להכין לעצמו כריך. את השבחים האמיתיים כדאי לשמור למצבים מיוחדים, ואז גם לדעת איך לשבח.

 

[החיפושית הסגולה]

תודה על העצה. איך זה שתמיד

יש איזו בעיה נקודתית שמפריעה ומתברר שהיא בעצם טיפול שורש דרמטי...