אני בתל השומר בעניין הכאב
- פותח הנושא בז נדיר
- פורסם בתאריך
היה היה פעם
בארץ רחוקה רחוקה, איש שידע לספר סיפורים. הוא לא ידע קרוא וכתוב, והיה יושב מול הספרים הפתוחים מבלי לדעת באיזו שפה להקריא את הסיפור. לכן כל סיפוריו נפתחו בארץ רחוקה רחוקה, שאין בה אותיות אלא רק מילים, האנשים שם באים בצורת חתול והצבע האהוב עליהם היה תמיד שקוף כהה. בעוד האיש יושב מול הספרים הפתוחים בשפות שאינו מכיר, התכנסו כל קטני הדור - אחד אחד חכמים ונבונים - והחליטו שהמצב הזה הוא בלתי נסבל. האיש מעולם לא סיפר אותו סיפור פעמיים, תמיד היו הפרטים מתעקלים קצת בקצוות כמו חיוך, אבל כל פעם אחרת, וזה באמת עובר כל הגבול. ובכן, ישבו שם כולם והקרינו על המסך קטעים נבחרים מסיפוריו, הקטעים הפחות מוצלחים. יש בו יותר מדי היגיון בלתי מנוצל, אמר ילד אחד וקימט את זנבו במחשבה. שנלמד אותו לקרוא? תהתה בקול ילדה מהגדולים שבחבורה. לא, נרעש אחד אחר וסימר את פרוות כף ימינו, הרי מאיזו שפה נתחיל, ובכלל, איש שיודע לספר סיפורים לא צריך לקרוא אותם. ואם הוא רוצה? שאל קטנטן שחור-פרווה ומולל את זנבו באצבעותיו. הייתה שתיקה בשעה שכולם חשבו על כדורי טניס, והחליטו שזה הרעיון הכי מטופש שיש להם, ולפיכך הטוב ביותר.
 
סליחה, שאל האיש את סיפורו, מה עניין טניס לאבקת כביסה?
עוד רגע תבין, ענו לו.
 
ואז עבר רגע. מוסיקה חרישית החלה עולה מהדפים, וילד אחד אמר מיאו וכולם הסכימו. כדור הטניס דחף את עצמו לתוך עמוד 47, ואת זה האיש כבר מכיר - מספרים הם לא אותיות ו-47 בא תמיד אחרי 2, גם אם לפעמים קשה לזכור כמה אחריו. בכל אופן, הוא היה שם, הכדור, והתגלגל בכל הדף עד שכל האותיות חסרות הפשר נמלטו לשוליים, ממלמלות משהו על נימוס ושאצל שיבקו זה לא היה קורא.
 
האיש החל להקריא סיפור מדמיונו, וכרגיל היו בו זרעי אקליפטוס ננסיים ונעלי-בית-פנקייק, אבל אף לא מילה אחת. הרעש שהכדור עשה בתוך הנייר כבר די הפריע, והאיש עצר את סיפורו לומר זאת לכדור, כשזה ניצל את ההזדמנות והכריז על תחרות קריוקי, ואני - כך אמר הכדור בגאווה - אצביע לך בדיוק אילו אותיות מהסיפור לשיר. האיש היה מבולבל, אז הוא הציע לספר שוקולד מריר, כנהוג. אחרי שאכלו בהנאה, וקטני הדור ניתחו את ההרכב המולקולרי של השוקולד, המשיך האיש בסיפורו, עם כדור טניס מקפץ ובלי לדעת באיזו שפה הוא דובר.
 
יודע מה, אמר האיש בסופו של דבר לדף, טיאטא אותו והשיב את האותיות למקומן כמיטב יכולתו, אבל כיוון שלא ידע איזו אות הולכת לאן הוא עשה את הדבר היחידי האפשרי - הצמיד כמה שיותר מהן ביחד וקרא לזה "צרפתית".
 
הידד! קראו קטני הדור ומחאו זנבות. ועכשיו, הבה נהנדס לנו שוקולד... עמלו ועבדו, בילו דקות שלמות במעבדה על הדשא, ובסופו של דבר יצאו עם המצאה נהדרת: משקפת. יפה ונוצצת, היא הסתכלה לכל אחד מהם בעיניים, עד שהגיעה פתאום לזוג עיניים מאוד משונה, עצום. כל כך גדול היה החתול שזנבו נתקע בין האותיות של המילה השלישית! השוקולד הממושקף התקרב, אחר כך זימן את אבקת הכביסה לייעוץ דחוף. הם נאנחו ופנו את האיש.
 
אני לא יודעת איך לומר לך את זה, אמרה האבקה בעדינות, אבל הוא... אוי לאימה!... ישן. ומיד פרצה בבכי. כמה מביך. מזל שכל זה קרה בארץ רחוקה רחוקה.
 
 
היי, ביקשת שאכתוב משהו, לא אמרת שהוא חייב להיות רלוונטי. או הגיוני. או בשעה סבירה
 
ומה איתך? נשארת לאשפוז? נתנו משהו חדש?
 
(שולחת בלי הגהה, מה שיהיה יהיה)
בארץ רחוקה רחוקה, איש שידע לספר סיפורים. הוא לא ידע קרוא וכתוב, והיה יושב מול הספרים הפתוחים מבלי לדעת באיזו שפה להקריא את הסיפור. לכן כל סיפוריו נפתחו בארץ רחוקה רחוקה, שאין בה אותיות אלא רק מילים, האנשים שם באים בצורת חתול והצבע האהוב עליהם היה תמיד שקוף כהה. בעוד האיש יושב מול הספרים הפתוחים בשפות שאינו מכיר, התכנסו כל קטני הדור - אחד אחד חכמים ונבונים - והחליטו שהמצב הזה הוא בלתי נסבל. האיש מעולם לא סיפר אותו סיפור פעמיים, תמיד היו הפרטים מתעקלים קצת בקצוות כמו חיוך, אבל כל פעם אחרת, וזה באמת עובר כל הגבול. ובכן, ישבו שם כולם והקרינו על המסך קטעים נבחרים מסיפוריו, הקטעים הפחות מוצלחים. יש בו יותר מדי היגיון בלתי מנוצל, אמר ילד אחד וקימט את זנבו במחשבה. שנלמד אותו לקרוא? תהתה בקול ילדה מהגדולים שבחבורה. לא, נרעש אחד אחר וסימר את פרוות כף ימינו, הרי מאיזו שפה נתחיל, ובכלל, איש שיודע לספר סיפורים לא צריך לקרוא אותם. ואם הוא רוצה? שאל קטנטן שחור-פרווה ומולל את זנבו באצבעותיו. הייתה שתיקה בשעה שכולם חשבו על כדורי טניס, והחליטו שזה הרעיון הכי מטופש שיש להם, ולפיכך הטוב ביותר.
 
סליחה, שאל האיש את סיפורו, מה עניין טניס לאבקת כביסה?
עוד רגע תבין, ענו לו.
 
ואז עבר רגע. מוסיקה חרישית החלה עולה מהדפים, וילד אחד אמר מיאו וכולם הסכימו. כדור הטניס דחף את עצמו לתוך עמוד 47, ואת זה האיש כבר מכיר - מספרים הם לא אותיות ו-47 בא תמיד אחרי 2, גם אם לפעמים קשה לזכור כמה אחריו. בכל אופן, הוא היה שם, הכדור, והתגלגל בכל הדף עד שכל האותיות חסרות הפשר נמלטו לשוליים, ממלמלות משהו על נימוס ושאצל שיבקו זה לא היה קורא.
 
האיש החל להקריא סיפור מדמיונו, וכרגיל היו בו זרעי אקליפטוס ננסיים ונעלי-בית-פנקייק, אבל אף לא מילה אחת. הרעש שהכדור עשה בתוך הנייר כבר די הפריע, והאיש עצר את סיפורו לומר זאת לכדור, כשזה ניצל את ההזדמנות והכריז על תחרות קריוקי, ואני - כך אמר הכדור בגאווה - אצביע לך בדיוק אילו אותיות מהסיפור לשיר. האיש היה מבולבל, אז הוא הציע לספר שוקולד מריר, כנהוג. אחרי שאכלו בהנאה, וקטני הדור ניתחו את ההרכב המולקולרי של השוקולד, המשיך האיש בסיפורו, עם כדור טניס מקפץ ובלי לדעת באיזו שפה הוא דובר.
 
יודע מה, אמר האיש בסופו של דבר לדף, טיאטא אותו והשיב את האותיות למקומן כמיטב יכולתו, אבל כיוון שלא ידע איזו אות הולכת לאן הוא עשה את הדבר היחידי האפשרי - הצמיד כמה שיותר מהן ביחד וקרא לזה "צרפתית".
 
הידד! קראו קטני הדור ומחאו זנבות. ועכשיו, הבה נהנדס לנו שוקולד... עמלו ועבדו, בילו דקות שלמות במעבדה על הדשא, ובסופו של דבר יצאו עם המצאה נהדרת: משקפת. יפה ונוצצת, היא הסתכלה לכל אחד מהם בעיניים, עד שהגיעה פתאום לזוג עיניים מאוד משונה, עצום. כל כך גדול היה החתול שזנבו נתקע בין האותיות של המילה השלישית! השוקולד הממושקף התקרב, אחר כך זימן את אבקת הכביסה לייעוץ דחוף. הם נאנחו ופנו את האיש.
 
אני לא יודעת איך לומר לך את זה, אמרה האבקה בעדינות, אבל הוא... אוי לאימה!... ישן. ומיד פרצה בבכי. כמה מביך. מזל שכל זה קרה בארץ רחוקה רחוקה.
 
 
היי, ביקשת שאכתוב משהו, לא אמרת שהוא חייב להיות רלוונטי. או הגיוני. או בשעה סבירה
 
ומה איתך? נשארת לאשפוז? נתנו משהו חדש?
 
(שולחת בלי הגהה, מה שיהיה יהיה)
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.