אבל מי מאמין עוד לתשקורת הישראלית? הרי, במלוא הרצינות, צריך להיות דביל מושלם בשביל לקבל אפילו מילה אחת שנאמרת שם (שלא לומר, צריך להיות דביל מושלם בשביל בכלל להקשיב לה לכתחילה).
אכן הפתח מדבר בשתי קולות ותמיד עשה כן. הוא אומר דבר אחד בערבית ודבר אחר באנגלית או עברית. אין כל חדש תחת השמש. אבל כיום, כשיש ארגונים שיושבים על המדוכה, קל מאוד לעלות גם על זה. כך למשל ידוע היום שאין ולו מנהיג פלסטיני אחד אי-פעם בחייו הצהיר בשפה הערבית, שאם ישראל תוותר על שטחי איו"ש או מה שנכבש/שוחרר ב1967, זה יהיה סיום הסכסוך מבחינתם. אבל לאלו שיודעים להקשיב, אין גם מנהיג פלסטיני שהצהיר כך באנגלית
![Smile :) :)]()
. הם רק דיברו סחור סחור. הרבה מלל מסבב, אך מעולם לא יצאה מפיהם ההצהרה הנ"ל במפורש. יותר מזה, עראפת בזמנו הודה של הכוונה בחתימה על הסכמי אוסלו, הייתה מבחינתו תוכנית שלבים. להשיג את המקסימום בדיבורים, כדי להשתמש במה שיושג כדי להקל עליהם את המתקפה הצבאית להשגת כל השאר. בדיוק מה שהימין טען מהיום הראשון כידוע, דבר שרק זיכה אותו (עד היום למעשה) בתואר 'קיצוני' או 'משיחי' ולא בהכרה שהוא יודע לנתח את המזרח התיכון ו/או את הפלסטינים טוב משלל מומחי השמאל.
האמת שאני יכול להבין את העמדה של חלק מהשמאל. ההכרה באמת ובמציאות הרי מחייבת הלכה למעשה הכרה בכך שאין שום סיכוי לשלום בדורנו. שזה פשוט לא עומד על הפרק. זה כמו הכרזה על אובדן התקווה. יש כאלו שזה קשה להם מנשוא. קשה פסיכולוגית. אנשים אלו, אנשים טובים, ערכיים וציוניים, יעדיפו לעשות שקר בנפשם, לרמות את עצמם ולשחק כאילו ובלבד שלא יצטרכו להכריז על אובדן התקווה לשלום ולשקט ביום מן הימים. חלק אחר מהשמאל הוא סתם רמאי. מרמה את עצמו במודע ובדרך מרמה את כל שומעיו באופן יזום. ניחא. את הקבוצה הראשונה אני מבין ומכבד. את הקבוצה השניה אני מבין אך לא מכבד אלא להיפך. ויש מן הסתם תתי-קבוצות נוספות. אולם השאלה המקורית עודנה עומדת. אם נניח לצורך הדיון שיש לפחות קבוצה אחת בשמאל שבאמת ובתמים מאמינה במה היא מצהירה, קרי שיש סיכוי לשלום, שבעצם הפלסטינים רוצים רק פה ושם משהו ושזה בסדר והגיוני לתת להם את זה וכו', מנין זה מגיע? מנין העיוורון שלהם מגיע? ומה צריך לקרות, אם אירועי שמחת תורה לא הספיקו, כדי שסוף סוף יבינו ויפנימו את האמת לאשורה?