hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
ואני לא מתכוון רק במובן הרומנטי-רומנטי ממש כאילו, מול בנות זוג וזה, למרות שגם שם אני רומנטי. אני מתכוון כאילו גם ברמה הכללית יותר והמקיפה יותר, במובן הזה שיש לי מחשבות יפות ומרגשות, ורעיונות יפים ומרגשים, על עולם יפה, ועל מדינה יפה, ועל חיים יפים.
יש לי גם מחשבות יפות ורעיונות יפים על מערכות יחסים יפות, עם אנשים טובים, שאני והם נלך יד ביד ביחד כל החיים ונהיה חברים נהדרים לעולמי עד.
כשהייתי בתיכון, חשבתי לעצמי שהחברים שלי בתיכון, ולא היו חסרים לי, עם כל הצניעות אני מזכיר לכם שמסיבות מובנות הייתי מלך הכיתה בפרט ומלך הבית-ספר בכלל, חשבתי לעצמי שהאנשים האלו, לפחות בחלקם, יוכלו להיות האנשים האלו בשבילי. האנשים האלו שאני והם נוכל להיות חברים לתמיד. האנשים האלו שאני והם נלך יד ביד כל החיים.
ובאמת היו כמה וכמה מערכות יחסים שלי עם חברים מהבית-ספר שנמשכו שנים אחדות לאחר ימי בית-הספר. היינו מתכתבים הרבה בוואטסאפ, נפגשים הרבה ברחובות, בחנויות, בפארק השכונתי. יצאנו יחדיו למסעדות, לקניונים, לסרטים. הסתובבנו יחדיו בשכונה, נפגשנו בבתים זה של זה.
אני זוכר שבאותם ימים גידלתי רעמת אריה גדולה ומפוארת כדי להשתחצן "כאילו במקרה" עם איך שלא התגייסתי, מבלי באמת להצטרך להגיד את זה, בזמן שהם, גזזו את שיערם, והם נקרעו עם שירות החובה שלהם, נהפכו עייפים, מותשים, מרירים, והדבר גם השפיע על המראה שלהם. אני מנגד רק הפכתי יותר יפה, והפער שבינינו במראה החיצוני, כאשר כבר בימי בית-הספר הייתי הילד הכי חתיך בבית-ספר, רק הלך וגדל.
במשך זמן מה הכול היה טוב, אך במשך שנים אחדות, וללא המסגרת המאחדת של בית-הספר שתחזיק את כולנו יחדיו, החלנו לגלות לבסוף שאולי אנחנו לא באמת כל-כך מתאימים לבסוף אלו לאלו כפי מה שחשבנו, והקשרים החלו להתמוסס מעצמם בגלל פערים בין-אישיים כאלו ואחרים.
אני הייתי חתיך ברמות שפשוט בא למות. הם היו בחלקם יפים ברמה רגילה, בחלקם ממוצעים, ובחלקם, אפילו מכוערים.
אני הייתי גאון עצום מימדים, שניתן למקמו באותה השורה עם גליליאו גליליי, לאונרדו דה וינצ'י וארכימדס, שאף מהם אני יותר חכם. הם היו בחלקם חכמים במקרה הטוב, ממוצעים במקרה הרע בחלקם האחר, ובחלקם האחרון, הם פשוט היו אנשים טיפשים.
אני הייתי האדם המוכשר ביותר שאי-פעם הילך על פני האדמה. מדעים, דיסציפלינות, אמנויות. שלחתי ידי בכל, והצטיינתי להפליא. הם, מנגד, כישרונותיהם היו מעטים עד לא קיימים. הייתה בחורה שידעה לשיר יפה. היה בחור שידע לנגן על פסנתר. לא הרבה מעבר.
אני הייתי עשיר. אף-אחד אחר לא היה עשיר חוץ מבחור אחד שאביו הוא הבעלים של מפעל לעיבוד מתכות. השאר היו בני מעמד הביניים, או פשוט עניים, כמו הבחור האחד ההוא, שהיה רוסי כמוני, בלונדיני כמו מה שאני הייתי פעם, וכפי מה שאני מתגעגע ללהיות, אך עם שיניים בולטות ומכוערות, שכיעורן נבע מתוך בולטותן מתוך פיו, ושלא היה ברור לי האם כך פשוט שיניו נראות וזה טבעי, הגיוני ונכון אצל הבחור המסוים ההוא, או שבגלל העוני שלהם, למשפחתו פשוט מעולם לא היה כסף לשלם על טיפולים אסתטיים מתאימים שיביאו את הבעיה האסתטית לכדי פיתרון.
אני נעלתי נעליים ולבשתי בגדים שעלו מאות רבות של שקלים. משקפי הראייה ושעון היד שמשסיימתי בבית-הספר החלתי לענוד בקביעות, כבר נמדדו באזור האלפים.
אני גרתי בבית בגודל בינוני, הם גרו ברובם בבתים קטנים. מיעוטם גרו בבתים בינוניים בגודלם כמוני.
אני טסתי הרבה לחו"ל, בעיקר בשנתיים הראשונות, ובייחוד בחודשים הראשונים, שלאחר סיום בית-הספר. הם לא יכלו כי שירתו בצבא, וכי לא היה להם כסף.
הם עישנו סיגריות לשם ההנאה ושתו אלכוהול על-מנת לברוח מן המציאות הכעורה של חייהם האפורים. אני לא עישנתי מכיוון שזה לא בריא, ולא שתיתי אלכוהול מאותה הסיבה, וכי גם לא הייתי צריך "לברוח מן המציאות". החיים שלי היו ועודם טובים.
הם גררו אותי למסיבות ומועדונים, ביניהם מועדון ניו יורק בראשון לציון, האהוב עליהם למדי, אך אני לא מעשן, לא שותה ולא מיטיב לרקוד, ולכן לא הייתי מסמר הערב, שלא כפי מה שהייתי בתיכון, או במסיבות יום ההולדת כשהיינו ילדים.
אני אהבתי בעיקר לקרוא, ולכתוב, ולגלוש באינטרנט, ולראות טלוויזיה, שאלו דברים שאת השניים הראשונים, ברובם הם לא עשו, ואת השניים האחרונים מיעטו לעשות יחסית, וגם אילו היינו חולקים דברים אלו יחדיו, אלו ממילא פעילויות שיותר טבעי לעשות אותן ביחידות.
ולכן, וכאמור, במשך שנים אחדות לאחר התיכון, הקשרים התמוססו מעצמם אט-אט.
לעיתים נגמרו הקשרים באיטיות, בעצלות, מבלי ששמנו לב, כאשר ללא כוונה מיוחדת, פשוט כך התגלגלו הדברים, כבר פחות קבענו להיפגש, וכבר פחות שלחנו הודעות בווטסאפ, מכיוון שלאט-לאט התחלנו לשים לב ש"זה לא זה", ושאנחנו לא מאוד נהנים יחדיו.
במקרים אחרים, הקשרים נגמרו בחדות, בבוטות, כבאבחת חרב, כאשר ללא יותר מידי גינונים מיותרים החלנו לזרוק אלו את אלו מתוך חיינו ולנתק קשר. לפעמים אני אותם, לפעמים הם אותי, ולפעמים הם אלו את אלו.
לא פעם סיפר לי חבר כזה או אחר איך הוא "לא מדבר יותר עם ההוא", או "לא מדבר יותר עם ההיא". "זה הביא לו את הסעיף", ו"זאתי בגדה באמונו", וכל מיני כאלה.
אני נאלצתי לזרוק מחיי כמה בנות מימי בית-הספר שניסו לפתות אותי ושהסתבר שכל מה שהן רוצות זה שאני אזיין אותן, מה שהיה קצת מעליב, כי מאור הוא יותר מאשר פרצוף יפה ואני לא מוכן להיות הדילדו האנושי של אף-אחת. כלומר, אתם יודעים, אלא אם כן גם אני עצמי בקטע, אבל זה העניין, לא הייתי, והן לא היו הטעם שלי, ואני הבנתי שזה דבר שתמיד יהיה שם בינינו ויעמוד באוויר, ולכן הייתי צריך "לתת להן ללכת". הייתה גם את זאתי שממש רצתה שאני אהיה הבן-זוג שלה, שזה היה פחות מעליב, אבל גם ממנה נפטרתי. עוד כמה בנות הוצאתי מחיי מעוד מספר סיבות שונות, כמו זאת שלא הסתדרתי איתה, וזאת שטינפה עליי מאחורי הגב עם חברים אחרים, וזאת שקנאה בי והיה לה פרצוף חמוץ כל הזמן על הבגדים שאני לובש, או הטיסה ללונדון בשבוע הבא או בחודש הבא, או הטיסה לפריז, לברלין, לניו-יורק.
מכמה מהבנים הייתי צריך להיפטר גם כן כי קינאו בי, וכי עם חלקם גם כן לא הסתדרתי.
חלק מהבנות והבנים גם זרקו הם מצידם אותי, כמובן. זה בטח לא היה קל. אני חתיכת דמות, אתם יודעים. לא זורקים חבר כמוני כל-כך מהר, אבל כנראה שבאמת כבר היה להם קשה, והם באמת שמו לב שאל מחוץ לבית-הספר, אני והם זה דבר שכבר משמעותית פחות עובד.
ומעל הכול, מעל הכול, אלו היו, כמובן, כאמור, שוב פעם, הפערים הבינאישיים. פחות הפערים הכלכליים או הפערים בסגנונות החיים, ויותר הפערים האישיותיים והדברים המועדפים לעשות אותם עבור כל אדם.
אני בן-אדם רומנטי עם מחשבות יפות ורעיונות יפים על מערכות יחסים יפות, עם אנשים טובים, שאני והם נלך יד ביד ביחד כל החיים ונהיה חברים נהדרים לעולמי עד.
כשהייתי בתיכון חשבתי לעצמי שהחברים שלי בתיכון, לפחות בחלקם, יוכלו להיות האנשים האלו בשבילי. האנשים האלו שאני והם נוכל להיות חברים לתמיד, אבל התבדיתי, ולמרות כמה וכמה מערכות יחסים שנמשכו שנים אחדות לאחר ימי בית-הספר, ללא המסגרת המאחדת של בית-הספר שתחזיק את כולנו יחדיו, החלנו לגלות לבסוף שאולי אנחנו לא באמת כל-כך מתאימים לבסוף אלו לאלו כפי מה שחשבנו, והקשרים החלו להתמוסס מעצמם בגלל פערים בין-אישיים כאלו ואחרים.
עדיין לא ויתרתי על אותו רעיון יפה ומרגש על חברי אמת שאני והם נלך יחדיו כל החיים, ואני רוצה אנשים שאוכל לחלוק איתם חברויות שכאלו. חברויות כמו החברויות שרואים בסרטים, אך אני לא יודע אם אצליח למצוא את החברים המתאימים, וגם אם כן, אם נצליח לבנות יחסים כל-כך עמוקים וטובים ומבוססים.
גם אם כן, אני כבר בן 26. יש 26 שנים מאחוריי. גם אם אמצא את האנשים האלו לבסוף, שיוכלו להיות האנשים האלו בשבילי, ויהיה לנו יחדיו את הדבר הגדול והיפה והמרגש הזה, ויהיו לנו יחדיו זיכרונות כאלו יפים ומרגשים של כל הדברים המדהימים שנעשה ביחד, יש כבר עכשיו כל-כך הרבה בחיי שכבר קרה, שהם לעולם לא יהיו חלק ממנו. חוויות שהם כבר לא יחלקו איתי.
עם כל יום נוסף שעובר, גם אם אמצא אנשים כאלו ויהיו לי מערכות יחסים שכאלו, עם כל יום נוסף שעובר, פחות ופחות יהיה אפשר להגיד לעת זקנה שהם באמת "הלכו איתי כל חיי", פחות ופחות חוויות הם יחלקו איתי, ופחות ופחות מה שיהיה לנו ביחד יהיה מיוחד, או יפה, או מרגש.
ולבסוף, וככל שהשנים חולפות, יותר ויותר יכול להיות שלעולם לא יהיה לי אף-אחד או אף-אחת, בוודאי שלא קבוצה שלמה של אנשים, לחלוק איתם משהו עד כדי כך מיוחד.
נקווה לטוב.
על החתום,
מאור,
בן-אדם רומנטי,
בן-אדם רגשני,
בן-אדם סנטימנטלי,
בן-אדם נוסטלגי,
בן-אדם של רעיונות גדולים ויפים.
יש לי גם מחשבות יפות ורעיונות יפים על מערכות יחסים יפות, עם אנשים טובים, שאני והם נלך יד ביד ביחד כל החיים ונהיה חברים נהדרים לעולמי עד.
כשהייתי בתיכון, חשבתי לעצמי שהחברים שלי בתיכון, ולא היו חסרים לי, עם כל הצניעות אני מזכיר לכם שמסיבות מובנות הייתי מלך הכיתה בפרט ומלך הבית-ספר בכלל, חשבתי לעצמי שהאנשים האלו, לפחות בחלקם, יוכלו להיות האנשים האלו בשבילי. האנשים האלו שאני והם נוכל להיות חברים לתמיד. האנשים האלו שאני והם נלך יד ביד כל החיים.
ובאמת היו כמה וכמה מערכות יחסים שלי עם חברים מהבית-ספר שנמשכו שנים אחדות לאחר ימי בית-הספר. היינו מתכתבים הרבה בוואטסאפ, נפגשים הרבה ברחובות, בחנויות, בפארק השכונתי. יצאנו יחדיו למסעדות, לקניונים, לסרטים. הסתובבנו יחדיו בשכונה, נפגשנו בבתים זה של זה.
אני זוכר שבאותם ימים גידלתי רעמת אריה גדולה ומפוארת כדי להשתחצן "כאילו במקרה" עם איך שלא התגייסתי, מבלי באמת להצטרך להגיד את זה, בזמן שהם, גזזו את שיערם, והם נקרעו עם שירות החובה שלהם, נהפכו עייפים, מותשים, מרירים, והדבר גם השפיע על המראה שלהם. אני מנגד רק הפכתי יותר יפה, והפער שבינינו במראה החיצוני, כאשר כבר בימי בית-הספר הייתי הילד הכי חתיך בבית-ספר, רק הלך וגדל.
במשך זמן מה הכול היה טוב, אך במשך שנים אחדות, וללא המסגרת המאחדת של בית-הספר שתחזיק את כולנו יחדיו, החלנו לגלות לבסוף שאולי אנחנו לא באמת כל-כך מתאימים לבסוף אלו לאלו כפי מה שחשבנו, והקשרים החלו להתמוסס מעצמם בגלל פערים בין-אישיים כאלו ואחרים.
אני הייתי חתיך ברמות שפשוט בא למות. הם היו בחלקם יפים ברמה רגילה, בחלקם ממוצעים, ובחלקם, אפילו מכוערים.
אני הייתי גאון עצום מימדים, שניתן למקמו באותה השורה עם גליליאו גליליי, לאונרדו דה וינצ'י וארכימדס, שאף מהם אני יותר חכם. הם היו בחלקם חכמים במקרה הטוב, ממוצעים במקרה הרע בחלקם האחר, ובחלקם האחרון, הם פשוט היו אנשים טיפשים.
אני הייתי האדם המוכשר ביותר שאי-פעם הילך על פני האדמה. מדעים, דיסציפלינות, אמנויות. שלחתי ידי בכל, והצטיינתי להפליא. הם, מנגד, כישרונותיהם היו מעטים עד לא קיימים. הייתה בחורה שידעה לשיר יפה. היה בחור שידע לנגן על פסנתר. לא הרבה מעבר.
אני הייתי עשיר. אף-אחד אחר לא היה עשיר חוץ מבחור אחד שאביו הוא הבעלים של מפעל לעיבוד מתכות. השאר היו בני מעמד הביניים, או פשוט עניים, כמו הבחור האחד ההוא, שהיה רוסי כמוני, בלונדיני כמו מה שאני הייתי פעם, וכפי מה שאני מתגעגע ללהיות, אך עם שיניים בולטות ומכוערות, שכיעורן נבע מתוך בולטותן מתוך פיו, ושלא היה ברור לי האם כך פשוט שיניו נראות וזה טבעי, הגיוני ונכון אצל הבחור המסוים ההוא, או שבגלל העוני שלהם, למשפחתו פשוט מעולם לא היה כסף לשלם על טיפולים אסתטיים מתאימים שיביאו את הבעיה האסתטית לכדי פיתרון.
אני נעלתי נעליים ולבשתי בגדים שעלו מאות רבות של שקלים. משקפי הראייה ושעון היד שמשסיימתי בבית-הספר החלתי לענוד בקביעות, כבר נמדדו באזור האלפים.
אני גרתי בבית בגודל בינוני, הם גרו ברובם בבתים קטנים. מיעוטם גרו בבתים בינוניים בגודלם כמוני.
אני טסתי הרבה לחו"ל, בעיקר בשנתיים הראשונות, ובייחוד בחודשים הראשונים, שלאחר סיום בית-הספר. הם לא יכלו כי שירתו בצבא, וכי לא היה להם כסף.
הם עישנו סיגריות לשם ההנאה ושתו אלכוהול על-מנת לברוח מן המציאות הכעורה של חייהם האפורים. אני לא עישנתי מכיוון שזה לא בריא, ולא שתיתי אלכוהול מאותה הסיבה, וכי גם לא הייתי צריך "לברוח מן המציאות". החיים שלי היו ועודם טובים.
הם גררו אותי למסיבות ומועדונים, ביניהם מועדון ניו יורק בראשון לציון, האהוב עליהם למדי, אך אני לא מעשן, לא שותה ולא מיטיב לרקוד, ולכן לא הייתי מסמר הערב, שלא כפי מה שהייתי בתיכון, או במסיבות יום ההולדת כשהיינו ילדים.
אני אהבתי בעיקר לקרוא, ולכתוב, ולגלוש באינטרנט, ולראות טלוויזיה, שאלו דברים שאת השניים הראשונים, ברובם הם לא עשו, ואת השניים האחרונים מיעטו לעשות יחסית, וגם אילו היינו חולקים דברים אלו יחדיו, אלו ממילא פעילויות שיותר טבעי לעשות אותן ביחידות.
ולכן, וכאמור, במשך שנים אחדות לאחר התיכון, הקשרים התמוססו מעצמם אט-אט.
לעיתים נגמרו הקשרים באיטיות, בעצלות, מבלי ששמנו לב, כאשר ללא כוונה מיוחדת, פשוט כך התגלגלו הדברים, כבר פחות קבענו להיפגש, וכבר פחות שלחנו הודעות בווטסאפ, מכיוון שלאט-לאט התחלנו לשים לב ש"זה לא זה", ושאנחנו לא מאוד נהנים יחדיו.
במקרים אחרים, הקשרים נגמרו בחדות, בבוטות, כבאבחת חרב, כאשר ללא יותר מידי גינונים מיותרים החלנו לזרוק אלו את אלו מתוך חיינו ולנתק קשר. לפעמים אני אותם, לפעמים הם אותי, ולפעמים הם אלו את אלו.
לא פעם סיפר לי חבר כזה או אחר איך הוא "לא מדבר יותר עם ההוא", או "לא מדבר יותר עם ההיא". "זה הביא לו את הסעיף", ו"זאתי בגדה באמונו", וכל מיני כאלה.
אני נאלצתי לזרוק מחיי כמה בנות מימי בית-הספר שניסו לפתות אותי ושהסתבר שכל מה שהן רוצות זה שאני אזיין אותן, מה שהיה קצת מעליב, כי מאור הוא יותר מאשר פרצוף יפה ואני לא מוכן להיות הדילדו האנושי של אף-אחת. כלומר, אתם יודעים, אלא אם כן גם אני עצמי בקטע, אבל זה העניין, לא הייתי, והן לא היו הטעם שלי, ואני הבנתי שזה דבר שתמיד יהיה שם בינינו ויעמוד באוויר, ולכן הייתי צריך "לתת להן ללכת". הייתה גם את זאתי שממש רצתה שאני אהיה הבן-זוג שלה, שזה היה פחות מעליב, אבל גם ממנה נפטרתי. עוד כמה בנות הוצאתי מחיי מעוד מספר סיבות שונות, כמו זאת שלא הסתדרתי איתה, וזאת שטינפה עליי מאחורי הגב עם חברים אחרים, וזאת שקנאה בי והיה לה פרצוף חמוץ כל הזמן על הבגדים שאני לובש, או הטיסה ללונדון בשבוע הבא או בחודש הבא, או הטיסה לפריז, לברלין, לניו-יורק.
מכמה מהבנים הייתי צריך להיפטר גם כן כי קינאו בי, וכי עם חלקם גם כן לא הסתדרתי.
חלק מהבנות והבנים גם זרקו הם מצידם אותי, כמובן. זה בטח לא היה קל. אני חתיכת דמות, אתם יודעים. לא זורקים חבר כמוני כל-כך מהר, אבל כנראה שבאמת כבר היה להם קשה, והם באמת שמו לב שאל מחוץ לבית-הספר, אני והם זה דבר שכבר משמעותית פחות עובד.
ומעל הכול, מעל הכול, אלו היו, כמובן, כאמור, שוב פעם, הפערים הבינאישיים. פחות הפערים הכלכליים או הפערים בסגנונות החיים, ויותר הפערים האישיותיים והדברים המועדפים לעשות אותם עבור כל אדם.
אני בן-אדם רומנטי עם מחשבות יפות ורעיונות יפים על מערכות יחסים יפות, עם אנשים טובים, שאני והם נלך יד ביד ביחד כל החיים ונהיה חברים נהדרים לעולמי עד.
כשהייתי בתיכון חשבתי לעצמי שהחברים שלי בתיכון, לפחות בחלקם, יוכלו להיות האנשים האלו בשבילי. האנשים האלו שאני והם נוכל להיות חברים לתמיד, אבל התבדיתי, ולמרות כמה וכמה מערכות יחסים שנמשכו שנים אחדות לאחר ימי בית-הספר, ללא המסגרת המאחדת של בית-הספר שתחזיק את כולנו יחדיו, החלנו לגלות לבסוף שאולי אנחנו לא באמת כל-כך מתאימים לבסוף אלו לאלו כפי מה שחשבנו, והקשרים החלו להתמוסס מעצמם בגלל פערים בין-אישיים כאלו ואחרים.
עדיין לא ויתרתי על אותו רעיון יפה ומרגש על חברי אמת שאני והם נלך יחדיו כל החיים, ואני רוצה אנשים שאוכל לחלוק איתם חברויות שכאלו. חברויות כמו החברויות שרואים בסרטים, אך אני לא יודע אם אצליח למצוא את החברים המתאימים, וגם אם כן, אם נצליח לבנות יחסים כל-כך עמוקים וטובים ומבוססים.
גם אם כן, אני כבר בן 26. יש 26 שנים מאחוריי. גם אם אמצא את האנשים האלו לבסוף, שיוכלו להיות האנשים האלו בשבילי, ויהיה לנו יחדיו את הדבר הגדול והיפה והמרגש הזה, ויהיו לנו יחדיו זיכרונות כאלו יפים ומרגשים של כל הדברים המדהימים שנעשה ביחד, יש כבר עכשיו כל-כך הרבה בחיי שכבר קרה, שהם לעולם לא יהיו חלק ממנו. חוויות שהם כבר לא יחלקו איתי.
עם כל יום נוסף שעובר, גם אם אמצא אנשים כאלו ויהיו לי מערכות יחסים שכאלו, עם כל יום נוסף שעובר, פחות ופחות יהיה אפשר להגיד לעת זקנה שהם באמת "הלכו איתי כל חיי", פחות ופחות חוויות הם יחלקו איתי, ופחות ופחות מה שיהיה לנו ביחד יהיה מיוחד, או יפה, או מרגש.
ולבסוף, וככל שהשנים חולפות, יותר ויותר יכול להיות שלעולם לא יהיה לי אף-אחד או אף-אחת, בוודאי שלא קבוצה שלמה של אנשים, לחלוק איתם משהו עד כדי כך מיוחד.
נקווה לטוב.
על החתום,
מאור,
בן-אדם רומנטי,
בן-אדם רגשני,
בן-אדם סנטימנטלי,
בן-אדם נוסטלגי,
בן-אדם של רעיונות גדולים ויפים.
).
).
