אני בבעיה!!
כנראה שאני מזדקנת. עד שסוף סוף אני מצליחה לגרור את ישבני לראות תערוכות, פרצופי מסתובב לו חמוץ ותמה. במה הדברים אמורים: קודם כל הסניליות דופקת אותי, ואני מגיעה למוזיאונים או ביום שהם סגורים או ברגע שנועלים אותם... זה לא כל כך נורא, כי זה מחייב אותי ללכת לגלריות. אז ככה הגעתי אל בית האמנים בירושלים הקדושה. אבל אז נתקלתי בבעיה האמיתית: נכנסתי לתערוכת הכתר - ניר לי-און. וקראתי את ההסברים המלומדים (אצר גלעד אופיר) וראיתי את התמונות, וקראתי את ההסברים והתבוננתי בתמונות, ואפילו קראתי לחברה לעזרה - ולא הצלחתי להבין את הקשר בין המלים (היפות, כל כך יפות..) לבין הפורטרטים הכל כך סתמיים-סטייל-שנה-א-של-תלמיד-מוצלח. שוין. עליתי עוד קומה, וראיתי שרבוטים פרחוניים צבעוניים וחדגוניים גם בפסטלים, וגם כמה אגסים ותפוחים. לא ממש התעכבתי לקרוא מלים יפות הפעם, אבל הסתבר שהמשרבטת זכתה על תערוכתה בפרס קרן שרת. כאן לא ניסיתי אפילו להבין, ועליתי עוד קומה. לפחות הפעם ראיתי שמישהו התאמץ להגיע. (גם לקומה שלישית וגם לתוצאות) - אז קצת התפוגגה תחושת הזלזול. ואז ראיתי שתערוכת הפיסול עומדת - ממש כך - על ריבועי קאפה!! יעני, שחמט, כזה כאילו ?!? פסלת, יוצקת במשך שעות ימים ושנים את עבודותיה, ובסוף מעמידה אותן על ריבועי קאפה!! (הנושא היה פנים, קרועים, חתוכים, גזורים כמו גאלה של דאלי - בלי אפילו להזכיר את שמו. תאמרו לי, זה יותר פוסטי לצטט? או לצטט ולא להגיד? ממש עלבון לאינטיליגנציה!) למזלי הטוב, הצלחתי לפגוש בשתי תערוכות שנעמו לחיכי מאד, אחת של צילומי בריכות ממרוקו, ואחת של ציירת שמציירת את מפעל המלט "נשר" בכל כך הרבה אהבה, שהייתי מוכנה אפילו לתלות קצת צינורות אצלי בסלון. זאת היתה הפנינה האמיתית, וחבל עד מאד שאנ'לא זוכרת איך קוראים לציירת הנפלאה הזאת. והגיע היום, ושוב פספסתי מוזיאון, והגעתי במקום לגלריה של המדרשה בדיזנגוף. ושוב ראיתי מישהי שמצלמת יד חונקת צוואר נערה (ניר ליאון: יד מעוותת פנים בכל מיני צורות) צילומים של ינת קוטלר, בוגרת טריה. חלל הגלריה לא גדול, והעבודות תלויות בו בצורה מאד לא סטנדרטית, אחת פה אחת שם, גורמות לי לשאול, אם לא היו לה מספיק עבודות למלא את הקירות, או שיש באמת סיבה למרחבי הענק בין התמונות. משפט המחץ של דף ההסבר: "הסתמיות של הצילומים חונקת". אותו מהתרגשות, אותי מתסכול. המטען שאיתו אני נשארת מהמספר הספור של התערוכות שראיתי השבוע, הוא שעל כל אובייקט שאתה מציב בקונטקסט של תערוכה, אתה יכול לבנות תילי תלים של מלים. והמלים האלה נשמעות כל כך משכנעות וכל כך יפות וכל כך נכונות - הרי מי שאוצר תערוכה, לבטח יודע על מה הוא מדבר, לא? אז איפה זה משאיר אותי ואת שלולית תסכולי? - רפת שכל, חסרת הבנה - מזדקנת, נו.
כנראה שאני מזדקנת. עד שסוף סוף אני מצליחה לגרור את ישבני לראות תערוכות, פרצופי מסתובב לו חמוץ ותמה. במה הדברים אמורים: קודם כל הסניליות דופקת אותי, ואני מגיעה למוזיאונים או ביום שהם סגורים או ברגע שנועלים אותם... זה לא כל כך נורא, כי זה מחייב אותי ללכת לגלריות. אז ככה הגעתי אל בית האמנים בירושלים הקדושה. אבל אז נתקלתי בבעיה האמיתית: נכנסתי לתערוכת הכתר - ניר לי-און. וקראתי את ההסברים המלומדים (אצר גלעד אופיר) וראיתי את התמונות, וקראתי את ההסברים והתבוננתי בתמונות, ואפילו קראתי לחברה לעזרה - ולא הצלחתי להבין את הקשר בין המלים (היפות, כל כך יפות..) לבין הפורטרטים הכל כך סתמיים-סטייל-שנה-א-של-תלמיד-מוצלח. שוין. עליתי עוד קומה, וראיתי שרבוטים פרחוניים צבעוניים וחדגוניים גם בפסטלים, וגם כמה אגסים ותפוחים. לא ממש התעכבתי לקרוא מלים יפות הפעם, אבל הסתבר שהמשרבטת זכתה על תערוכתה בפרס קרן שרת. כאן לא ניסיתי אפילו להבין, ועליתי עוד קומה. לפחות הפעם ראיתי שמישהו התאמץ להגיע. (גם לקומה שלישית וגם לתוצאות) - אז קצת התפוגגה תחושת הזלזול. ואז ראיתי שתערוכת הפיסול עומדת - ממש כך - על ריבועי קאפה!! יעני, שחמט, כזה כאילו ?!? פסלת, יוצקת במשך שעות ימים ושנים את עבודותיה, ובסוף מעמידה אותן על ריבועי קאפה!! (הנושא היה פנים, קרועים, חתוכים, גזורים כמו גאלה של דאלי - בלי אפילו להזכיר את שמו. תאמרו לי, זה יותר פוסטי לצטט? או לצטט ולא להגיד? ממש עלבון לאינטיליגנציה!) למזלי הטוב, הצלחתי לפגוש בשתי תערוכות שנעמו לחיכי מאד, אחת של צילומי בריכות ממרוקו, ואחת של ציירת שמציירת את מפעל המלט "נשר" בכל כך הרבה אהבה, שהייתי מוכנה אפילו לתלות קצת צינורות אצלי בסלון. זאת היתה הפנינה האמיתית, וחבל עד מאד שאנ'לא זוכרת איך קוראים לציירת הנפלאה הזאת. והגיע היום, ושוב פספסתי מוזיאון, והגעתי במקום לגלריה של המדרשה בדיזנגוף. ושוב ראיתי מישהי שמצלמת יד חונקת צוואר נערה (ניר ליאון: יד מעוותת פנים בכל מיני צורות) צילומים של ינת קוטלר, בוגרת טריה. חלל הגלריה לא גדול, והעבודות תלויות בו בצורה מאד לא סטנדרטית, אחת פה אחת שם, גורמות לי לשאול, אם לא היו לה מספיק עבודות למלא את הקירות, או שיש באמת סיבה למרחבי הענק בין התמונות. משפט המחץ של דף ההסבר: "הסתמיות של הצילומים חונקת". אותו מהתרגשות, אותי מתסכול. המטען שאיתו אני נשארת מהמספר הספור של התערוכות שראיתי השבוע, הוא שעל כל אובייקט שאתה מציב בקונטקסט של תערוכה, אתה יכול לבנות תילי תלים של מלים. והמלים האלה נשמעות כל כך משכנעות וכל כך יפות וכל כך נכונות - הרי מי שאוצר תערוכה, לבטח יודע על מה הוא מדבר, לא? אז איפה זה משאיר אותי ואת שלולית תסכולי? - רפת שכל, חסרת הבנה - מזדקנת, נו.
בכל אופן היה מעניין ומענג ואם יש לך עוד כמה ומתחשק לך להראות - אשמח אם תביאי עוד מאותו .