אני באמת צריכה עזרה

[תמרה45]

אני באמת צריכה עזרה

תנסו לא להיות צפויות מראש ולעזור לי לחשוב באמת..
אני באמת שונאת את המילים הבאות שאני הולכת לכתוב, אבל אין לי ברירה, אלא..
באמת חושבת ומתוסכלת מהכח של המטפלת,
אני מרגישה שכמו שתינו ביחד קבוצת או איי כזו,
אני נעלמת, ובסוף אני ממשיכה להיות אתי ועם הסבל שלי, ללא יכולת להסב את זה לה, כלפיה,
כי היא מרגישה אותי מהמקומות הלא נכונים.
קראתי את 7 הצעדים להחלמה שעשיתן בשבועות,
בגלל חוסר האונים שלי, והקיר בו אני נתקלת,
חשבתי שאולי הצעד היחיד שאוכל לעשות זה לפנות לאחרת,
אני לא יכולה בלי טיפול, אני מרגישה שחייבת אחד.
אחרת.. באמת אין לי טעם. וכך אני מרגישה באמת. שאין לי טעם.
אחרת מה- אחזור לכל התסמינים, אחזור ללשקר, אחזור להכל.

 

[התקווה שבתוכי]

אני קוראת אותך

וזה מרגיש לי שאת מנסה לשכנע אותנו/אותך שזה בסדר לעזוב את המטפלת...
זה נראה כאילו כבר החלטת, וזה בסדר גמור, את רק מחפשת אישור או משהו כזה.
החלטת לעזוב? אוקיי, תתחילי תהליך פרידה מולה ובו זמנית חפשי מישהי אחרת. אל תמשכי את המצב הזה לנצח, הוא לא בריא לך.

 

[תמרה45]

נכון, אני מנסה

כי יהיה כמו לכפור. אחותי מצאה לי אותה, והלכתי אליה בגללה. בגלל שאחותי אמרה שהיא טובה.
אם עכשיו אחליט שעוזבת, זה יהיה לעשות צעד לבד, בחירה שלי במטפלת,
אחריות שלי. לא המלצה ולא שום דבר אחר. ומרגיש לבד.

 

[התקווה שבתוכי]

אוקיי

את חייבת לעשות כמה צעדים לפני העזיבה. את חייבת להביא אליה את התשובות שכתבת לפרפר, לעבד אותן מולה. אולי זה יהיה כחלק מהפרידה. הכל על מנת שתכנסי לטיפול הבא ממקום נכון.
ואולי תבינו יחד שאת לא צריכה לעזוב אלא רק לדבר את מה שמפריע...

החלטות הן דבר מפחיד, האחריות היא שלנו בלבד, ומצד שני זו הדרך היחידה להתקדם ולהצליח בעולם...

 

[תמרה45]

ובינתיים מה?

 

[תמרה45]

עונה לשאלה שלך פרפר..

יכול להיות שאת תמיד מנסה להיות האחראית והגדולה בקשר?
אלו דברים שמעולם לא דנו בהם, היא ואני. אבל כן, בגדול מאוד.
יכול להיות שאת תמיד מוצאת את עצמך הבוגרת והמכילה בכל סיטואציה?
כן, ואני אפילו כמעט תמיד אדאג לשים לב לזה.
אין מצב שאפשר אחרת, לא מולה, ולא מול הורים. היחידה, זה מול אחותי.
ואולי דברים אחרים שאת מביאה לשם-
יכול להיות שזה שאת גורמת לאנשים להזדהות איתך יותר מדי, זה משהו שמוכר לך ממקומות אחרים בחיים?
אין לי מושג, אני באמת לא יודעת.
יכול להיות שלגרום ל"בעלי סמכות" לשכוח שהם הסמכות והמבוגר האחראי
ולתת לך להיות במקום שיוויוני להם זה משהו שכבר קרה לך?
ברור.
אני חושבת שכמעט בלתי אפשרי לחשוב על זה לבד, ולמצוא את התשובות, ולמרות שצריך הרבה אומץ וכנות כדי לבחון בתוך הטיפול את הסוגיה הזו, אני חושבת שזה הדבר הכי נכון לעשות.
אני אנסה, למרות שאני ממש מתביישת.
לעזוב את הטיפול תמיד תוכלי. באמת, זה לא אסון לעזוב טיפול. זה מותר, הרי הטיפול הוא בשבילך. אבל דווקא בגלל זה שווה להלחם קצת עם עצמך, בעיני, ולבדוק אם יש סיכוי לדבר על זה בתוך הטיפול.
אני יכולה לדמיין כמה קשה זה להגיד דברים כאלו למטפלת, לא יודעת אם אני הייתי מצליחה. אבל אולי אפשר לכתוב לה, או להביא לה את ההודעה הזו שכתבת כאן [אולי לנסח מעט שונה אם מביך אותך מדי]
וכך להעלות את זה בלי הצורך למצוא את המילים....

מה את אומרת?

אני אומרת שבעיקר אני מתוסכלת מיואשת ושוב מיואשת או מתוסכלת

 

[תמרה45]

את יודעת

אפילו שדיברתי איתה על זה, על הקטע שא"א לשתף ולהתפרק,
במקום לעודד אותי בכ"ז כן, היא אמרה לי - נכון, צריך מאוד לחשוב את מי משתפים לפני שמשתפים,
זה אולי נכון, אבל בדרך ובצורה שהיא אמרה את זה, רק גרמה לי להתייאש יותר..

 

[אלומת האור]

אם את מתכוונת לאו.איי, אז כן, זה נכון

לצערי הרב, אחרי 8 שנים בתכנית המקסימה והמופלאה (לגמרי, בלי שמץ של ציניות) גיליתי שאנשים שם לא מסוגלים להתמודד עם מי שהוא קצת מעבר לרגיל, קצת יותר עוצמתי ברגשות. אנשים שם הקיאו והוקיעו אותי על כך שהעזתי לשתף בדמעות, בהחמרה של הדיכאון, בתחושה שלי שאין לי מקום בעולם. היום יותר מתמיד אני מאמינה באמת שצריך לחשוב טוב טוב את מי משתפים לפני שמשתפים, אחרת התוצאות עלולות להיות קשות מאוד, כמו שלי קרה עכשיו, שאני פשוט יושבת בבית ולא הולכת לקבוצות. אני לא מרגישה שהן מקום בטוח בשבילי יותר, אחרי ששברו לי שם אנונימיות כמה פעמים בצורה אכזרית. אמרו לי דברים נורא קשים שגרמו לי עוד יותר להבין שאין לי מקום שם, שלא רוצים אותי שם. ברור לי שלא כולם ככה, וזה ממש לא היה ככה תמיד, אבל היום יש פחות סבלנות וסובלנות להכיל אנשים כמוני, שהם יותר מורכבים ושהבעיות שלהם עמוקות יותר מהרגיל. אז היום אני מוצאת את עצמי משתפת אנשים בכלל לא מתאימים ומפילה את עצמי על אנשים לא מתאימים ובמצבים לא מתאימים ומפתחת ציפיות ואשליות ואכזבות כל הזמן, ושוב המעגל הזה של לא רוצים אותי, דוחים אותי, זה קרה אפילו בפורומים באינטרנט, אפילו כאן. בקבוצות כמובן יש אלמנטים נוספים שקשה לי להתמודד אתם, אלמנטים פיזיים, אבל התחושה הזאת רודפת אותי לא מהיום, ולא רק שם. שם זה פשוט הכי חמור, כי עד היום הבאתי את כל מה שיש לי עם הטוב והפחות טוב שבי, וקיבלו אותי. היום נרתעים ממני וסולדים ממני שם, ואני לא יכולה לגמרי להאשים אותם. פשוט להצטער, כי זה חבל לי נורא. זו המשפחה שלי, בעצם. וכל יום אני מאבדת עוד ועוד אנשים, גם משם.

 

[תמרה45]

אני מבינה

יכולה לומר לך, ממה שנסיוני לימד אותי, שיש גבול למה שאנשים יכולים להבין והמון מהאכזבה נובע בגלל האכזבה
לי היום יספיק עם מישו יקבל אותי ולא ידרוש ממני להיות משהו אחר
אני יבין שלא כל דבר אוכל להגיד בכל מקום ובכל מצב
אבל בחדר המטפלת הייתי מצפה להיות יכולה לומר הכל
שזה המקום היחיד שבו לא יהיה לי אכפת "ממנה"
לא אכפת ממה היא חושבת, מה היא מרגישה, שתתמודד
ואם כל פעם היא נופלת שם ומפילה אותי איתה
כל פעם שמגיעה שעת מבחן,
אז לא תודה
היא לא או איי
היא דמות חזקה שיכולה להכיל, זה התפקיד שלה

 

[תמרה45]

*** נובע בגלל הציפיה

 

[התקווה שבתוכי]

תמרה

להשאר בלי טיפול הרי אי אפשר.
תפתחי מול המטפלת שלך בדיוק מה את מרגישה, את תעברי איתה תהליך ובו זמנית תהיי מאוד ברורה שאת מחפשת מישהי אחרת. היא לא תפגע אלא להפך, תתמוך.

אבל תתחילי לחפש, יש פה במאמרים רשימת מטפלים מומלצים.
בהצלחה

 

[אלומת האור]

מסכימה אתך מאוד

היו לי שפע של מטפלות שקמו באמצע טיפול ואמרו לי שלא יכולות להכיל אותי; שנרדמו באמצע; שאמרו לי שאני בלתי נסבלת; שאמרו לי שאני מעייפת; שנזפו בי... גם על מטפלת צריך לדעת ליפול על הנכונה. מבינה את ההרגשה שלך ומצטערת אתך.

 

[תמרה45]

רוצה לעודד אותך

ורוצה שתתעודדי... איך את היום? אני מקווה שאת יודעת שזה לגמרי שלהן, ולא מעיד על שום דבר פסול בך.
מי איפשר להן להיות מטפלות ולומר למטופלת שלהן שהיא מעייפת?
ואולי כמו שכתבתי פה פעם למישהי יש מקום בכל אחד ואחת מאיתנו, בעיקר אנשים אמיציים, שיכולים ומוכנים להכיר בכך שיש מקום מסויים בנו, שאף אחד לא יוכל להבין...

 

[אלומת האור]

 

[levshavur]

גם אני...

אור שלום
הייתי בעבר בקבוצת OA ומאוד התאכזבתי . נתנו לי להרגיש שאני שונה (כן, אני לא אכלנית כפייתית...) ומבחינה ריגשית היה חסר שם חום אנושי...את הצעדים עשיתי בלעדיהם...ציפיתי לאווירה אחרת לפי מה שסיפרו לי על זה.
ולגביי את מי לשתף קיבלתי לקח מר בנושא הזה. בפורום שניהלתי הייתה מישהי שהתכתבנו ונפגשנו ונהיינו חברות ממש קרובות. בזמן שהייתי באישפוזים היא הקריאה לי מה כתבו שם ואני הכתבתי לה תגובות ממני. היו פעמים ספורות שרציתי להדגיש שזו אני ונתתי לה את השם והסיסמה שלי (דבר שבחיים לא אעשה שוב!!!) היא כל פעם שאלה ממני מה שם המשתמש והסיסמה שלי ומסתבר שהיא כתבה אותם לעצמה ואז יום אחד כשהיא קראה משהו שכתבתי שלא מצא חן בעיניה היא נכנסה דרך שם המשתמש והסיסמה שלי וכתבה שהיא כותבת מישם וסיפרה איך היא כתבה בשבילי...והנשים שם כל כך נבהלו שבהדרגה הפורום התרוקן בגללה. כיום נדיר שמישהי נכנסת לכתוב...זה כואב לי שהחברה שהפכה להיות הכי קרובה שלי (היינו מדברות שיחות נפש במשך שעות) עשתה לי דבר כזה ומפורום משגשג ופורה הוא הפך למדבר שממה. כואב לי כי ניהלתי אותו 6-7 שנים והיא לקחה והרסה לי את הכל...

כך שאני מאוד מבינה את התחושה שלך שצריך לדעת את מי לשתף ובמה...אבל יש גם הפתעות לא נעימות...(וכמובן ששיניתי שם משתמש וסיסמה אבל זה לא הציל את המצב.
לבשה.

 

[אלומת האור]

אני זוכרת את הסיפור איתה, הרי גם אני גלשתי שם

 

[someone343]

קוראת..
וסליחה שלא מוצאת המילים הנכונות

מחבקת

 

[כבר לא ילדה4]

קוראת.. מחבקת חזק..

סליחה שאין בי מילים מעבר לזה...
שולחת המון אהבה..