אני.. ארצח את עצמי.

[Please Kill Me Again]

אני.. ארצח את עצמי.

אני פשוט אעשה את זה..

 

[ב18]

מה קרה? ספר, נדע איך לעזור לך..

 

[Please Kill Me Again]

טוב אז ככה..

ב 27.11.86 - נולדתי בבית חולים לניאדו בנתניה. (לפי מה שאמרו לי)

 

[ב18]

גם לי יוצא להגיד את זה לפעמים..

אבל אולי בכל זאת? מה קרה?..

 

[Please Kill Me Again]

המשך..

ב 27.11.92 - גיליתי שהחיים לא כאלה טובים... לא היו לי מחשבות אובדניות אז.. ב 27.11.96 - שנאתי שהגיע היום הולדת שלי, שנאתי את עצמי... ופשוט רציתי להתאבד. מאז שנאתי תמיד את תאריך הלידה שלי, והימי הולדת, תמיד היה קשה לי לצאת למקומות, והייתי מקבל מכות מההורים על זה שעשיתי בעיות בלצאת מהבית, או לבית ספר, הייתי עומד מול הארון בגדים שעות... ושונא את כל הבגדים שהיו לי, הייתי מנסה כל פעם לשים על עצמי בגד אחר, אבל הכל היה נראה לי מגעיל, חולצות קצרות לא העזתי אפילו .... הכל היה ארוך, היה קיץ, והכל היה ארוך, וההורים התביישו בי, שבקיץ אני הולך עם ארוך.. "שאני תמהוני"... פשוט לא הייתי מסוגל, הייתי יכול רק לבגדים ארוכים ועבים. תמונות שלי, שנאתי להצטלם, הייתי קורע תמונות שהייתי מופיע בהם, שנאתי את הדרכון שהיה שם את התמונה שלי, ושהיה כתוב זכר... ו..."הוא אבד לי אחר כך".. בשנת 98. עכשיו יש חדש.. שלא ממש אוהב אבל אין ברירה. בשנת 97 עד 98 וחצי.. כל הזמן הייתי מבריק את החדר, הכל היה נוצץ, ולא הייתי מסכים שיכנסו לחדר שלי עם נעליים, חוץ מחברים שכמובן לא אמרתי להם כלום, כי לא נעים.. בכל מקרה המשפחה זלזלה בזה, והיו נכנסים עם נעליים.. רציתי שהחדר שלי יהיה נקי, שתהיה בו אנרגיה טובה, עיצבתי אותו יפה, שיהיה כמו מקדש. שנים שאחרי זה, ביליתי ביערות, בים, בטיילות, והייתי מדבר כל הזמן אל הכוכבים, ואל העצים, והירח... שמאוד מאוד מאוד הייתה לי חיבה אליו ואליה... והם היו ההורים שלי, הם אלה שהקשיבו לי ... ואני רוצה לחזור אליהם, אני רוצה שהם יבואו לקחת אותי..

 

[Please Kill Me Again]

אופס חחחחחחח טעיתי בתאריכים,

טוב זה היה הרבה יותר מוקדם בקיצור, המוח לא עובד אני אשב עם מחשבון ואתקן..

 

[Please Kill Me Again]

או שלא טעיתי.. לא יודע

אני אכתוב גילאים וזהו, 92 - בערך מכיתה ג'.. 96 - בערך סוף כיתה ו'.. ותחילת ז' .. 97-98 - מכיתה ח' עד סוף כיתה ט'.. וקצת אחרי בחופש הגדול באמצע של כיתה ט'... הייתי ברחובות.. ובי' לא הייתי בכלל בבית ספר.. גם לפני ט' הייתי מבריז מלא ולא הייתי כ"כ בכיתה הרבה, אבל עוד הייתי מתישהו..

 

[ב18]

למה הית ברחובות?..

 

[Please Kill Me Again]

תלוי מתי..

במקום בבית ספר, כי רציתי לברוח מאנשים, לברוח ממקומות מוכרים, רציתי להעביר את הזמן, להיעלם, לראות מקומות חדשים, לפני שאני ימות. ובכללי.. בשביל לא להיות עם ההורים, בשביל לא לראות אותם, בשביל שלא יפגעו בי, או שההורים פשוט לא הכניסו אותי בכלל לבית, והם כל הזמן היו מתקשרים ואומרים לי לא לחזור, ושהם נועלים את הדלתות, ומחליפים מנעולים, והלוואי שאני אמות בדרך, וכל הזמן היו אומרים לי איחולים וקללות.. בקשר לכמה שהם לא רוצים בקיומי...

 

[ב18]

מבין אותך...

גם אני אוהב להיות לבד...בלי אף אחד..גם לי קשה בבית עם האנשים...אבל אין כ'כ מה לעשות..

 

[LIHILM]

בן כמה הית?

 

[Please Kill Me Again]

רוב..

רוב הדברים התחילו בגיל 11 וחצי .. 12, אבל מכיתה ג'.. אין לי מושג איזה גיל זה היה אבל נראה לי שמגיל 7 - 8 ... התחלתי להרגיש רע אבל זה לא התבטא כל כך, אבל כל שנה זה התבטא יותר, ובסוף כיתה ה', וכיתה ו'... כבר כל המורות לא הבינו מה קורה איתי, ואמרתי להם שזה בגלל שאח שלי התגייס, וגם הזמינו את אמא שלי, ובכיתי שם ואמא שלי אמרה שזה בגלל שאח שלי התגייס לצבא ואני מתגעגע, וגם אני אמרתי. אף על פי שזה ממש לא היה נכון להפך היה כל כך טוב שהוא לא היה בבית אני שמחתי הכי שבעולם כי הוא היה מרביץ לי ולהורים..

 

[Please Kill Me Again]

חח זה לא ש...

לא היה לי רע גם בכיתה א' ו ב'... היה רע גם בבית.. וזה התבטא בהתנהגות שלי והייתי עצוב, אבל בכיתה ג'.. דברים יצאו החוצה.. התפרצו. כל הכאב.. הדמעות.

 

[LIHILM]

ולא היה טוב בתקופה הזו?

או שאתה לא זוכר טוב? (ויתכן שהוא נשכח ואתה זוכר רק את הרע..)

 

[Please Kill Me Again]

בטח שהיה טוב! היה מלא טוב..

הייתי "מהמקובלים" בבית ספר, המורה הייתה קוראת לי כשהיא דיברה עם אמא שלי "דון גו'אן".. כי כל הזמן הייתי מסביב לבנות.. והסתדרתי גם עם הבנים, כולם אהבו אותי... ותמיד היה כתוב בתעודה, שכולם אוהבים אותי בבית ספר, וכל מיני דברים על קשרים עם אנשים, שאני מאוד חברותי ומסתדר עם כולם.. כולם אהבו אותי פשוט.. בכיתה ה' ו'... האהדה הייתה פחותה, בהתאם למצב הדיכאוני שלי, - שלא תמיד הראתי אותו... והשתדלתי להסתיר, אבל לפעמים ברח... בכיתות האלה לא היו לי חברים בנים, בכלל.... לא הייתי ממש מדבר עם בנים, אולי כמה מילים, ובהפסקות ואחרי הבית ספר, הייתי רק עם בנות, בכיתות פנויות שאחרי בית הספר והיינו יושבים שם, ומשחקים כל מיני.... או בשירותים של הבנות, ומישי לימדה אותי מה שהיא למדה בחוג ג'אז.. או בחוץ.. ששיחקנו במורה תלמיד, או קלאס. אהמ.... לא היה לי ממש קשר עם בנים בגיל הזה, רק אולי עם מישהו שבא מדרום אמריקה, ומישהו שטס לאוסטליה בסוף כיתה ו'... היה לי קשר.. היו עוד שניים שהיו תומכים בי, אבל לא ממש דיברתי איתם .. רק תמכו בי :S אהמ... בכיתה ז'....... לא היה משהו, אבל היה מישהו אחד.. שמאוד היה יקר לי, וכל הזמן הייתי הולך אליו... והיינו נפגשים, עד תחילת י'.. שמשם הקשר שלנו דעך, והיום כבר בכלל אין קשר... היינו יושבים בגן ומדברים .. מול העצים, הייתי מספר לו כמעט הכל, והרבה מקשיב, ופשוט עשה לי טוב הנוכחות שלו, לידי, הקירבה, ותמיד היה לי מקום ללכת כשרציתי מפלט מהבית.. יותר מאוחר... הייתי קורא לו בקלפי טארוט (בשלב יותר מאוחר), וכו'.. עוד דברים... אז כן קרו דברים טובים.

 

[LIHILM]

ו..

עם המזן המצב הדהדר? או עליות וירידות במצב הרוח?

 

[Please Kill Me Again]

רק התדרדר.. לא פעם ככה פעם ככה...

כל שנה היה יותר גרועה מהקודמת... (בהרגשה ובעצמי) אהמ..אבל הייתה שנה אחת - שנתיים שהכל היה נדמה שטוב, וכולם מושלמים, ואין שום רע בעולם, שהכל טהור.. ורק צריך לעשות טוב, אבל היא חלפה. והכל חזר.

 

[Please Kill Me Again]

לא שנתיים.. אולי שנה..

זאת הייתה התקופה שהתאהבתי ממש במישהו, וכל יום כמעט הייתי רואה אותו..

 

[LIHILM]

יובל..

היתה תקופה שהית מיחוץ לבית, נכון? זה מבחינה כלכלית הסיבה שאתה שוסב שם?

 

[Please Kill Me Again]

אם הייתה לי אפשרות..

כלכלית... לפינה בשבילי ובשביל נאני, אז הייתי עובר.. זה דיי ברור אבל זה בבחינת מותרות... זאת אומרת.. זה לא בראש סדר העדיפויות שלי כרגע.. ולא נראה לי שזה ממש מה שישנה את המצב רוח שלי או את ההרגשה שלי.. אבל אם יש כסף פנוי.. למה לא.