...
תודה על התגובה..
הצורך שלי בשנאה, ההכרה שלי שאני רוצה בה, אלו תחושות זרות ולא מוכרות לי..שאני נפגשת איתם לראשונה במלוא עוצמתם, ועכשיו רק מחלחלת בי ההבנה שזה לא רק קורה ומתרחש לי, אלא אני חייבת את זה. אוחזת בזה. רוצה בזה, במובן מסויים. לכן קשה לי עדיין לחשוב על לוותר על זה, כי רק עכשיו מבינה שיש לי חלק בנוכחות שלהם בכלל..וזה לא רק איזה גורם חיצוני שנכפה עלי.
זה בטח ישמע לא הגיוני לאור כל מה שכתבתי בהודעות האחרונות, אבל כעקרון הייתי בחודשים האחרונים בתהליך משמעותי, של העזה לקבל את עצמי יותר, של יכולת להכיל נפילות, לחבק מעט ולהמשיך הלאה, ולפחות בנפילות שהיו יחסית קטנות הצלחתי בכך. באמת התקדמתי כל כך מהמקום שהייתי מצויה בו..שלא האמנתי שיכול להיות כך בכלל.. ועכשיו הכל התמוטט לי, אני נסוגה בחזרה לשנאה עצמית ככ גדולה, לחוסר יכולת לקבל שום מעידה שהיא, של צורך לא לקבל שום דבר, להילחם במחילה לעצמי, להיות קשה ולא מתפשרת. להציב יעד של משקל וחוסר יכולת להכיל שום מצב ביניים, שום תהליכיות. רק משקל וזהו. ואני לא מבינה איך זה קרה, ומה השתבש לי כל כך. רק שהייתי שם, ועכשיו אני כל כך במקום אחר.. וכואב לי ככ.
אז אני מאוד מבינה תיאורטית כמה החמלה היא נכונה ואמורה להיות בתהליך כדי להצליח להתנתק מהמעגל הזה..אבל עכשיו לא מסוגלת לחשוב על אפשרות כזו בכלל. קוראת את המילים שלך, וכל מילה פוצעת מבפנים וכבר מתקשה לקרוא מרוב דמעות, כי יודעת שפעם, לא מזמן, חשבתי שאת צודקת שמותר לאכול, וזה בסדר, וכל כך עבדתי על זה וצעדתי לשם, ועכשיו מרגיש אסור ככ ומצריך הלקאה עצמית אינסופית. מרגישה כל כך רע וכל כך לא ראויה לשום סליחה שהיא. ורק לאסור את עצמי באזיקים, לא לוותר על שום פסיעה שאינה מכוונת בדיוק בדרך הישרה שהצבתי. ובכלל לא בטוחה שהשארתי לי משהו שנחשב חלק מהדרך הישרה ההיא, שהוא בסדר. והכל הפך לאסור. פסול. ורע. ולא נשארה לי אפשרות מילוט. ואין לי אפשרות לחיות. ואין לי אפשרות למות.
כותבת לך ומרגישה שאת גורמת לי להוציא את המערבולת שאני שוקעת לתוכה בימים האחרונים, לפגוש אותה, שאני מודעת עכשיו למערבולת שאני נסחפת אליה, אבל ממשיכה להישאב ולא מסוגלת לעצור. ופוחדת, וכואבת, ונשאבת עוד ועוד..ומסתחררת.
(ותודה שכתבת לי שאת שמחה שכתבתי.. במקום שלי, זה היה משמעותי לי..)
