maiden over
New member
אני אחרוג ממנהגי
ולא אשאר בפורום זה כצופה בלבד. הרהור שעולה בי בדרך הלא נגמרת לכתיבת סינופסיס לסרט גמר: ציפור כל פעם שאני מתיישבת לכתוב. עולה בי ציפור מתה. שוכבת שם עם הכנפיים הכחולות שלא יעופו יותר. הסתכלתי עליה בעיניים כבויות. ועשיתי פוקוס עם העיניים על הדשא מאחוריה. כי לא רציתי לראות את העיניים שלה מסתכלות בי מקרבות אלי את המוות קוראות לי אליו. כל כך רציתי למות לפני שבוע. כשיהודה קם באמצע ששכבנו. ואמר שהזה שלו נגע בשלי. ועכשיו אין לו עולם הבא. צעקתי לו על יד הדלת שמה זה משנה, וכל הדתיים צבועים. כי גם ככה הוא הכניס אצבעות לתוכי. ונגע. ומה זה משנה עם איזה חלק הוא נוגע. והוא לבש את המגבעת והחליפה המחוייטת למידה שלו, ופשוט עזב את הדירה. את הדירה שלו. הדירה החשופה הזאת. על כל אלפי הספריות קודש שבה. ואני הולכת, ערומה. אוספת את שובל הבגדים שהשארתי בין הכניסה עד למיטה. מתלבשת. מכסה את עצמי מים ספרי הקודש היתומים המביטים בי. הולכת אל מקרר הרווקים הריק שלו. אוכלת עוגיה. ונשבעת לא לחזור לשם אף פעם. אני יורדת במדרגות, ושומעת מכל הבתים את ניגוני השבת. מתגעגעת לאמא. לאבא. לתפילת שבת. לסעודת שבת בבית. ובחניה, כמה חרדים חוזרים מהכותל. לא מעיפים מבט. רציתי למות. רציתי שהאדמה תבלע אותי. כעסתי עליו. ידעתי שהוא באמת מפחד שאין לו עולם הבא. ואין לו טעם לחיות. האמנתי לו. לרגע, חלחלה בי המחשבה שאולי גם אני? אולי גם אני כרת? אבל הכעס עליו, היה חזק יותר.
ולא אשאר בפורום זה כצופה בלבד. הרהור שעולה בי בדרך הלא נגמרת לכתיבת סינופסיס לסרט גמר: ציפור כל פעם שאני מתיישבת לכתוב. עולה בי ציפור מתה. שוכבת שם עם הכנפיים הכחולות שלא יעופו יותר. הסתכלתי עליה בעיניים כבויות. ועשיתי פוקוס עם העיניים על הדשא מאחוריה. כי לא רציתי לראות את העיניים שלה מסתכלות בי מקרבות אלי את המוות קוראות לי אליו. כל כך רציתי למות לפני שבוע. כשיהודה קם באמצע ששכבנו. ואמר שהזה שלו נגע בשלי. ועכשיו אין לו עולם הבא. צעקתי לו על יד הדלת שמה זה משנה, וכל הדתיים צבועים. כי גם ככה הוא הכניס אצבעות לתוכי. ונגע. ומה זה משנה עם איזה חלק הוא נוגע. והוא לבש את המגבעת והחליפה המחוייטת למידה שלו, ופשוט עזב את הדירה. את הדירה שלו. הדירה החשופה הזאת. על כל אלפי הספריות קודש שבה. ואני הולכת, ערומה. אוספת את שובל הבגדים שהשארתי בין הכניסה עד למיטה. מתלבשת. מכסה את עצמי מים ספרי הקודש היתומים המביטים בי. הולכת אל מקרר הרווקים הריק שלו. אוכלת עוגיה. ונשבעת לא לחזור לשם אף פעם. אני יורדת במדרגות, ושומעת מכל הבתים את ניגוני השבת. מתגעגעת לאמא. לאבא. לתפילת שבת. לסעודת שבת בבית. ובחניה, כמה חרדים חוזרים מהכותל. לא מעיפים מבט. רציתי למות. רציתי שהאדמה תבלע אותי. כעסתי עליו. ידעתי שהוא באמת מפחד שאין לו עולם הבא. ואין לו טעם לחיות. האמנתי לו. לרגע, חלחלה בי המחשבה שאולי גם אני? אולי גם אני כרת? אבל הכעס עליו, היה חזק יותר.
