אני אוהבת מילים
אוהבת את הדרך בה הן משפיעות על המוח- על העין שמחפש את הצורה הכתובה ומתרגם אותה לכל כך הרבה רגשות ומחשבות. מכירים את התחושה שמילים ננעצות עמוק בתוך הנפש- ומזמזמות משם והלאה בעצמות- בעמוד השדרה- בדם. אז גמרתי לקרוא ספר אהוב ואל תאשימו אותי במחשבה במילים ולא בצורות (למרות שאני אמורה להיות טיפוס חזותי) או בעצם זה אותו דבר, לראות מילה ולחשוב אותה. יעל חו"ל- את תרמת לי את המשפט שמלווה אותי הכי הרבה במהלך הטיפולים האלה- הארורים האלה- הידעת? "חלום הסופרגירל ושברו" זוכרת? שלושת רבעי השעה (או כמו שסבתא שלי אומרת- שעה פחות רבע) לפני סיום השנה המסוערת והכואבת ביותר ועם זאת הטובה והאמיצה ביותר שהיתה לי- בעוד האיש ישן לו בחירוף נפש אחרי שגירש חתולים לאין ספור מהספה בעוד גבו דואב. בעוד אני משוטטת באינטרנט קוראת בפעם האלף את הפורום הישן ןשבה ונתקלת בהודעה הזו של יעל- ובעוד משפטים חוזרים ומרצדים במוחי. אני נזכרת שיש ליעל תאומים עכשיו. ומתמלאת התרגשות מוזרה. ואני רוצה- לא אכחד- כל כך רוצה- לפעמים אני לא יכולה לחשוב בגלל שהתחושה הזו אוחזת אותי בכולי- ממלאת אותי מקצות האצבעות ועד לקצה הגוף, מתפשטת כמו אדוות במים נוהה מקצות הגוף ועד קצה העולם, קדימה- רק קדימה. לך תכתוב פרוזה . אני לא יודעת מתי התחושה הזו תעצר בקיר חסום- ואולי לעולם לא תגווע. אבל בכל מקרה- יעל תודה על המשפט. אין לי סוף טוב למה שכתוב פה על ה"דף" עמית
אוהבת את הדרך בה הן משפיעות על המוח- על העין שמחפש את הצורה הכתובה ומתרגם אותה לכל כך הרבה רגשות ומחשבות. מכירים את התחושה שמילים ננעצות עמוק בתוך הנפש- ומזמזמות משם והלאה בעצמות- בעמוד השדרה- בדם. אז גמרתי לקרוא ספר אהוב ואל תאשימו אותי במחשבה במילים ולא בצורות (למרות שאני אמורה להיות טיפוס חזותי) או בעצם זה אותו דבר, לראות מילה ולחשוב אותה. יעל חו"ל- את תרמת לי את המשפט שמלווה אותי הכי הרבה במהלך הטיפולים האלה- הארורים האלה- הידעת? "חלום הסופרגירל ושברו" זוכרת? שלושת רבעי השעה (או כמו שסבתא שלי אומרת- שעה פחות רבע) לפני סיום השנה המסוערת והכואבת ביותר ועם זאת הטובה והאמיצה ביותר שהיתה לי- בעוד האיש ישן לו בחירוף נפש אחרי שגירש חתולים לאין ספור מהספה בעוד גבו דואב. בעוד אני משוטטת באינטרנט קוראת בפעם האלף את הפורום הישן ןשבה ונתקלת בהודעה הזו של יעל- ובעוד משפטים חוזרים ומרצדים במוחי. אני נזכרת שיש ליעל תאומים עכשיו. ומתמלאת התרגשות מוזרה. ואני רוצה- לא אכחד- כל כך רוצה- לפעמים אני לא יכולה לחשוב בגלל שהתחושה הזו אוחזת אותי בכולי- ממלאת אותי מקצות האצבעות ועד לקצה הגוף, מתפשטת כמו אדוות במים נוהה מקצות הגוף ועד קצה העולם, קדימה- רק קדימה. לך תכתוב פרוזה . אני לא יודעת מתי התחושה הזו תעצר בקיר חסום- ואולי לעולם לא תגווע. אבל בכל מקרה- יעל תודה על המשפט. אין לי סוף טוב למה שכתוב פה על ה"דף" עמית