"אני אוהבת את שניכם אותו דבר"
מצלצל מוכר למישהו? ככה בשנות השבעים כמדומני שיכנעו אותנו האימהות שהן לא אוהבות את אחינו ואחיותינו יותר מאיתנו, כך בכל אופן אני זוכרת את הגירסה שלי
נדמה לי שהיום זה כבר ידוע וברור שאוהבים כל ילד אהבה גדולה ועצומה- אבל אחרת, אנחנו אוהבים כל ילד על פי דרכו. אבל, אבל, יש פה באמת משהו. השרשור של מיכ העלה אצלי נושא שבעבר התעסקתי איתו לא מעט, לאחר פרוץ הקורן לחיינו. אימהות לשניים ויותר בטח מרגישות- יש ילדים ש*קל* לנו יותר לאהוב. נדמה לי שזה קצת טאבו, ואפילו אני מתקשה לנסח את מה שאני מרגישה וחושבת. את איתם אהבתי אהבה מטורפת מאז הגיח ממני. ההתאהבות בקורן לקחה יותר זמן, אני זוכרת את הרגע המדויק שבו הרגשתי שנכבשתי. אבל במהלך השנתיים הללו היו לא מעט פעמים שהרגשתי שאת קורן קל לי יותר לאהוב, והוא גם כובש בקלות אנשים מבחוץ. וזה מעבר להיותו קטן וחמוד (כמו שמיכ כתבה, אנשים יותר מתפעלים מהקטן). אולי זה כי קורן דומה לי יותר? הן פיזית (כשהיה תינוק הוא היה שתי טיפות מיים כמו שאני הייתי כתינוקת) והן התנהגותית, הוא ייצרי ומביע את עצמו בעוז
ואולי זה כי הוא פשוט מדבר, מצחיק, פעיל ונמרץ? כי איתם, גם בגילו ולא כל שכן בגילו של קורן היה תינוק שתקן (הוא בכלל עוד לא התחיל לדבר בגילו של קורן), איטי ונחבא מאוד אל הכלים. לא עניין אותו לעשות רושם על אחרים, וגם עכשיו. עם קורן הכל יותר קל לי- אולי זה כי זו אימהות שניה? אולי זה כי הוא באמת זורם יותר, אין לו דרישות מיוחדות, הוא פשוט מתנהל לו בניחותא בעולם? בשביל לאזן אני חייבת להוסיף שאיתם טבוע בליבי כ"כ עמוק, באהבה ששמורה לבכורים בלבד- גם אצל הסבים. כל הישג שלו מתקבל בהתלהבות, שימחה וגם.. הקלה. אנחנו גאים בכל דבר שהוא עושה ושום דבר אינו מובן מאליו. עכשיו כשהוא גדול זו גם הנאה אחרת מהתובנות, מהעזרה ומהבגרות שלו. ואולי, אני חושבת עכשיו, אולי זה פשוט ההבדל בין בכור לצעיר? איך זה אצלכן? האם יש ילד שבאמת קל יותר לאהוב? ומה קורה עם תאומים, או כאשר יש שלושה ילדים? האם זה לגיטימי בכלל להודות בזה?
מצלצל מוכר למישהו? ככה בשנות השבעים כמדומני שיכנעו אותנו האימהות שהן לא אוהבות את אחינו ואחיותינו יותר מאיתנו, כך בכל אופן אני זוכרת את הגירסה שלי
