אני אוהבת את ישרעל

[נעמה מאמסטרדם]

אני אוהבת את ישרעל

זהו, סופי ומוחלט

חיי מהגר; יש כל מיני אפשרויות
אתה יכול לברך על כל דקה בארץ החדשה ולשנוא את הישן
יש הרבה שלאחר 20-30 שנים נשארים עם החומוס ושלמה ארצי
ונוסעים מדי פעם לבקר את ההורים

חיי הם געגוע תמידי,
תמיד היו
אני לא טובה בלהדחיק
וטובה בלחוות את העכשווי הנוכח באותה עוצמה כמו החסר

לעיתים קרובות אני מתעוררת מתוך שנה ומוצאת עצמי אומרת: אני אוהבת אותו
ואז אני נזכרת שבעצם אין "אותו" - אין בחיי אף מושא לאהבה
אבל יש אהבה וגעגוע

כך עם ישראל;
אני קשורה לנופים, למוזיקה, לריחות
לשישי אחר הצהריים
לחוף הים של חיפה
להזנחה, לרעש, לאור
המוזיקה הישראלית מתחברת לי לדם
למרות שאני מאד אוהבת את HAZES ואת DE DIJK
זוהר עושה לי את זה יותר

אני חווה בהשתאות את היכולת להבריק מלווה בחאפריות וחובבנות -
הכל מאולתר ויקר

המצב שלי עכשיו הוא אידאלי - הלא שייך, החולף,
העובר, הצופה
אבל גם בהולנד, בבית שלי, עם הגינה הפונה לדרום
מלא השמש, הנוח והיפה
אני לא בבית
עוברת, חולפת, צופה
חיה בגעגוע מתמיד

בגינה שתלתי ורדים, תאנה וגפן
ליד עצי דובדבן ושזיפים

אני לא רואה את עצמי מזדקנת באמסטרדם
אני לא רואה את עצמי מזדקנת בכלל
,
,
,

 

[נעמה מאמסטרדם]

נתקלתי בזה עכשיו

נטע

עוד ביצוע

פיירוז

 

[חלב מוקצף]

טוב...

אז רגע לפני שאת מיישמת את המשפט האחרון שכתבת - מה מונע ממך לארוז את חפציך ולחזור אל המקום שעושה לך את זה יותר?

ואני לא שואלת מקנטרנות, אלא מתוך התהיה מה כובל אדם למקום שלא מרגיש לו כמו בית? למקום שלא טוב אליו, כשיש מקום אחר שנמצא בעמדת אידיליה, פנטזיה וגעגועים עבורו, ושהוא אפילו אזרח חוקי בו...


אני מאמינה שכל זמן שאדם לא כבול בשלשלאות או במאסר, אין סיבה שהוא לא יוכל להיות במקום לו הוא קורא ״בית״ ויותר מזה, אני חושבת שלחיות חיים שלמים במקום שהוא לא הבית, שגורם לחולי פיזי או רגשי, שמרגישים בו זרים תמיד (ומראש יודעים שזה לעולם לא ישתנה) זה קצת פתטי.

 

[נעמה מאמסטרדם]

פתטיות איז מיי מידל ניים

 

[Row123]

מעניין....

קודם כל רציתי לומר לך שאת כותבת מאוד יפה ומתחבר לנימים הקטנים של הלב... הישירות והילדות... באמת...

ודבר שני אני ממש מנסה להבין

אני פוגשת שני סוגי ישראלים בהולנד-
אלה שבאים לרלוקיישן לזמן קצר שלא נקשרים ולא מתחברים ונשארים על בסיס אנגלית בשליחות זמנית וזה מובן ובסדר

את הסוג האחר אני מנסה להבין כדי להבין מה יבוא הלאה והאם זה יקרה גם לי:
הסוג שנמצא פה 10 שנים ויותר שבעצם ממה שנשמע מאוד מתגעגע למשהו אחר - לבית אי שם ולא מרוצה ולא מרגיש חלק מפה... וזה לא משנה כמה שנים הם פה- גם 30 שנה
הם עדיין מרגישים שהם לא חלק... הם אפילו הרבה פעמים יותר לא מרוצים מהתרבות של פה מאשר כל אחד אחר - החדשים כמוני עדיין כוויכול נמצאים במצב נפשי של רצון לאינטגרציה ורואים את הדברים הטובים ומנסים להיות חלק מ...

אני תוהה... האם האדם לעולם לא מרגיש טוב איפה הוא נמצא וזה לא משנה אם זו מולדתו או ארץ נכר בה קיווה למצוא את האושר שלו?

האם יש לנו בני האדם פשוט דפקט כזה לעולם לא להיות מרוצים ולראות את הצד החיובי בחיים?

אם זה אכן כך- איזה ח#$#$א!

 

[Free Smile]

כולי עדיין נפעם מהבלדה לשבות

והלוואי והיה לי איזה גלימפס לעתיד שעונה על שאלת ייסורי המיקום.
לאחרונה אני גם סופג הרבה דעות שמעוררות את הדילמה עד כמה חשוב להשאר. הקאטץ' הוא אכן שכל הזמן נדמה שלא מנסים מספיק כדי להשתלב ולהרגיש חלק אך עצם החוסר בהרגשה גם מוריד את הבטחה לרצות להמשיך לנסות.
כרגע כן אנסה להשאר אך איני מרגיש שהייתי רוצה להזדקן באמסטרדם. אך "מוקום" היא בהחלט מפלט שימושי מ"הארץ"

 

[אילת72]

זו כנראה הקללה (או הברכה)

של אנשים חושבים - לא חושבת שזה נכון רק להגירה, זה נכון בכלל להרבה תחומים בחיים בהם אנחנו מפקפקים במקום בו אנחנו נמצאים ושוקלים שינוי - נדמה לי שעדיין הרוב בוחר להשאר במקום בו הוא נמצא, דווקא בגלל החשש מהספקות והתחושות של חוסר שייכות/אי הסתגלות וכו', בסופו של דבר, אני כן חושבת שהשינוי מביא איתו גם סיכוי לשיפור, לפחות מסויים (אי אפשר שיהיה מושלם, בכל זאת צריך לקטר על משהו, לא?)

 

[חקלאי פיקח]

אהבתי...

 

[azardevlieger]

נגעת בפצע חשוף

 

[smaak]

אפשר גם וגם

גם להתגעגע וגם לאהוב את המקום הנוכחי.

באופן אישי, אם הייתי מרגישה כמוך, יכול להיות שהייתי חוזרת לישראל.

אבל אני לא