אני כן הייתי רוצה!
בדרך כלל כשמדברים על הפרטת שוק החשמל, מדברים על יצירת תחנות ביתיות לייצור חשמל, לרוב טורבינות רוח או אלקטרופוטונים שמיועדות לכסות את הצריכה העצמית של הבניין שעליו הן מותקנות (או החצר שבה הן עומדות). במדינות מתוקנות מאפשרים לאזרחים להפעיל תחנות כח קטנות וחמודות כאלה, כיוון שזה חוסך למדינה משאבים. במדינות עוד יותר מתוקנות, מאפשרים לאזרחים למכור (כן כן, בכסף ולא בחרוזים) את עודפי החשמל שלהם לשכנים או לחברת החשמל המקומית. במדינה המקולקלת שלנו אסור על פי חוק לייצר חשמל לבד, למעט מפעלי ים המלח, שהם הדוגמא האמריקאית ביותר שיש לנו לתאגיד מניפולטיבי, כוחני, ששולט בממשלה ומחוקק חוקים לטובתו (חוק ים המלח) ומנצל משאבים טבעים ציבוריים לצרכים קפיטליסטיים אישיים של התאגיד, תוך כדי שהוא גורם נזק לסביבה ופועל בצורה שבה אין שום (שום כלום, על פי אותו חוק מפורסם) פיקוח עליו ועל פעולותיו, והמדינה ואזרחיה תלויים ברצונם הטוב של מנהלי התאגיד (משפחת דנקנר, מ"ראשי המשק") לדווח על תקלות ומחדלים שקורים במפעל, שמחליטים על דעת עצמם אם מה שקרה מסכן או לא מסכן את הסביבה או לא. אבל חוץ ממפעלי ים המלח, שיש להם טורבינה משלהם והם גם רוצים לפנות לבית המשפט שיאפשר להם למכור עודפי חשמל לחברת החשמל, לאף אזרח בארץ אסור לעשות את זה. ובנוגע להאשמות (החמורות) נגד מפעלי ים המלח, אני מביאה קישור להודעה שכבר פרסמתי בנוגע להם בפורום השכן "איכות הסביבה" עם הקישורים המתאימים לכתבות בגלובס.