אנחנו פשוט נגמרים

[סמסרה1]

אנחנו פשוט נגמרים

בוקר טוב בעלי ואני פשוט נגמרים וחסרי אונים מהתנהוגותו של בננו, שהוא בן עשרים וארבע. פעם שטחתי בפורום זה את הבעייה, והתשובות היו, שאין לנו מה לעשות מכיוון שהוא בגיל כזה. יוצא איפוה, שאנו כהורים, שאמורים לתמוך ולעזור כשמשהו רע קורה לא יכולים לעשות דבר, כאילו ידינו כבולות. ומה שנותר לנו זה לראות את המצב לאכול את הלב ולא לעשות דבר, אלא לקבע מצב עגום זה. סיטואצייה כזו עלולה לגרום לכך שהמצב יתדרדר ואז הטיפול יהיה קשה יותר וארוך יותר וספק אם יצליח. בנוסף לכך, לא בריא לאכול את הלב אנו עצמנו, ההורים, עלולים לחלות, לדוגמא אצלי לחץ הדם עלה. כלומר, אני כאדם שתמיד היה מאוד בריא לפתע סובלת מלחץ דם גבוה. זה נורא שאנו ואף אחד לא יכול לעשות כלום לדברי אנשי מקצוע. אנו זועקים לעזרה אך אין מי שיושיע. אנו עצמנו ניסינו הכל ואין בידינו לעשות דבר. סמסרה

 

[nutmeg]

היי סמסרה

האם את מוכנה לקשר להודעתך המקורית כדי שאפשר יהיה להתייחס? המון תודה.

 

[סמסרה1]

hi nutmeg

היות ולא הצלחתח לקשר להודעתי זו את ההודעה המקורית, שהיתה לפני למעלה מחודש אזי אנסה בקצרה לתת נקודות על המצב. בני בן 24 . בחור אוטודידקטי , רחב אופקים, יפה תואר, היה בצבא ביחידה מובחרת, כזה שתמיד חברים היו לו רבים. אינני אומרת שתמיד הוא היה ממש קל בבית. אבל אפשר לומר שהיה נורמלי. קורה המון, הבית שלנו מתפוצץ מספריו. אבל, חלק מספריו הם פילוסופיים. כמו כן באתרי האינטרנט רוב האתרים שהוא מתעניין בהם הם כאלה מין פילוסופיים. לאחר השרות הצבאי הוא טייל כחצי שנה באירופה . אחר כך גר שנה באילת. פחלוסופיית החיים שהוא סיגל לעצמו היא אוטופית ולא מציאותית. יש בה קצת גם דברים יפים אך לא ברי ביצוע. הוא גם התעניין בזמנו בישועה, וגם בפילוסופיות שונות של המזרח. עכשו הוא מתגורר בבית כבר כמה חודשים. לא עושה כלום. לא עובד ולא לומד. בלילה הוא ער, קורא ספרים ויושב באינטרנט , רוב היום הוא ישן. הוא התנתק מאיתנו ומחבריו. כמעט ולא מדבר איתנו ואם אני פונה אליו הוא עונה במילה אחת וגם אז זה רווי בשנאה. יום אחד הוא גם אמר שהיות והוא לא מתכוון לנהל חיים קונביציונליים כמו רוב האנשים, שלדבריו אינם מרוצים מחייהם ומקטרים,הוא לא מתכוון לעבוד, או ללמוד באיזה מוסד, לא להקים משפחה, הוא מצא איזה מנזר בניו יורק שהיה רוצה לגור בו. זה הוא מצא באינטרנט. לאחרונה הוא לא מזכיר זאת ואולי בגלל הסיבה שבקושי הוא מדבר איתנו ואם בכלל. משאיר בלגן אחריו, בגללו יש בביתנו כלב (שכיום כבר התקשרנו אליו) ויש לנו שבעה גרבילים, שבעצם הם שלו. אם במקרה נגרם איזה נזק בבית או בלגן כשעוד הערתי על כך קבלתי תשובות לא לעניין. העניין החומרי כלל לא מעניין אותו. גם לי אין עיניים גדולות אך אדם צריך לעבוד לפרנס עצמו לדאוג לעתיד. חבל גם שהוא לא מוכן ללמוד מכיוון שיש לו פוטינציאל גבוה. הוא רוצה עולם בלי גבולות, בלי מלחמות, בלי פוליטיקאים. לא מוכן להשתייך לעולם המטורף שלנו. פעם הצלחתי לומר לו, שנכון שהעולם הוא כזה וכזה, או אפילו "חרה" סליחה על הביטוי, אך אמרתי לו שאנחנו (אני ואביו שהוא בעלי) לפחות יודעים לפסוע בין ה"חרה" ולא לשקוע בו, ושאנו מלאי שמחת חיים הרבה יותר מאשר הוא. הוא איבד לדעתי את כל שמחת החיים. בעלי ואני הלכנו שנינו לפסיכולוגית מפורסמת והיא אמרה לנו, שאו שזה יחלוף או שיהיה יותר גרוע. אמרה שהפילוסופיה שלו פלצנית. אמרה שלדעתה הוא יורד מהפסים. אמרה, שאין ביכולתנו לעשות דבר כי הוא מעל גיל שמונה עשרה. אלא רק לחכות בחיבוק ידיים שהמצב יחמיר יותר ורק אז נוכל לטפל. אמרה שברור שעדיף לטפל בכל בעייה כמה שיותר מהר ולפעמים ע"י איזה כדור מפסיכיאטר אפשר להתאזן. אמרה שאין טעם לנבור בעבר, כלומר אם זה קרה לו בגלל שרותו בסיירת או בגלל משהו מהבית שלנו, מכיוון שזה לא רלוונטי כיום. אמרה שאין טעם להעיר לו כי באמת אין עם מי לדבר. הוא הרי חושב שכולם טיפשים ושהוא הכי חכם. דוקא אנו הורים מאוד חמים, הבית חם, תמיד הענקנו לו חום ואהבה. יתכן שאני נהגתי לעשות עבורו יותר מידי וזה גרם לכך שלא תהייה לו מוטיבציה לדברים. שאלתי אותו כשעוד היה אפשר, איך זה שהוא שרת ביחידה מובחרת? התשובה היתה, שזה בגלל כל הרעל שאני טיפטפתי לו במשך חייו על ארץ ישראל וכד'. תאמינו לי, שלבעלי ולי מגיעה מדלייה, כי אנו מצליחים לתפקד, הולכים לעבודה, יוצאים, נפגשים עם חברים (נכון שלא בא לי כל כך לארח בבית אנשים), אנו צוחקים כשאנו מבלים וכד'. שומרים על שפיות. אך כשאנו בבית אז לפעמים כשרואים את המצב אנו קצת שוקעים. למשל היום אני בעבודה וקצת לא כתמול שלשום, העיניים והגרון חנוקים בדמעות. סמסרה

 

[אפרתש]

מותר לענות בכנות?

נשמע שהשקעתם הרבה בבן. עד שלב מסוים נדמה היה ש"הצלחתם", ופתאום מתברר שמשהו השתבש. מותר לשאול למה הוא גר איתכם? הוא כבר בן אדם מבוגר. אם הוא עושה לכם את המוות, מתייחס אליכם בכזה זלזול, למה אתם צריכים לפרנס אותו? למה אתם צריכים לסבול את חברתו הלא נעימה? תגידו לו, בשפה שלכם, שאם כלכך חרה אצלכם, הוא מוזמן להשאיר את החרה מאחורי ולהקים לו בית יותר מוצלח. אתם יכולים לתת לו סכום שיספיק לכמה חודשי שכר דירה, כדי שיוכל לחפש עבודה או כל דרך אחרת לכלכל את עצמו. אני חושדת שאת תאמרי "אבל אז הוא יילך למנזר ההוא ויילך לי לאיבוד". ועל כך, אני חוששת, התשובה היא שהוא כבר הלך לך לאיבוד. אולי דווקא אם תתנו לו להתמוד עם העולם כמו שהוא, הוא יתעשת. זו לא חוכמה לזלזל בדברים חומריים, כשאבא ואמא קונים לך אותם. למה מה זה מחשב? אויר? ומאיפה יש לו אוכל? בדיוק מאותם דברים שהוא מזלזל בהם.

 

[סמסרה1]

לאפרתש

צהריים טובים ברגע שנאמר זאת הוא פשוט יארוז וילך מבלי לומר לאן. ואגב, כשהוא מחוץ לבית הוא אינו עונה על טלפונים. יש לו מכרים בכל העולם. ישראלים, אנשי מינזר בירושליים ובשטחים, פלשתינאים, אזורים בארץ כאלה שנטיים ששם מתקבצים כל מיני אנשים כאלה. הוא אפילו הרבה פעמים נוסע בטרמפים. בבגדים אזרחיים לאו דוקא כשהוא במילואים. אגב, כשהוא היה בזמנו בפסטיבל "סגול" בחוף דור גנבו לו את התרמיל, נגנב לו בין היתר תעודת הזהות, פנקס המילואים וכד'. לפני שפרצו העיצומים במשרד הפנים ביקשנו ממנו שייגש להוציא תעודת זהות חדשה ותשובתו היתה שאותו לא ימספרו. ולגבי כרטיס המילואים הוא ענה שזה בכלל לא מעניין אותו. הפסיכולוגית שאנחנו ההורים נפגשנו איתה אמרה שלא נגרש אותו. כי ככה אנו עוד פחות או יותר רואים מה קורה. אין לו גם בעייה לחיות באוהל זרוק. כסף אנו מזמן לא נותנים והוא גם לא מבקש. ואם לפעמים הסבא והסבתא נותנים קצת כסף הוא בדרך כלל קונה בכסף זה ספרים, נרות וכד'. סמסרה

 

[אפרתש]

את מקשיבה לפעמים לורדה?

אני קוראת מה שאת כותבת, וממש חושבת לעצמי "איך שורדה הייתה צועקת עליה!". משפט קטן שכתבת "הוא אפילו נוסע בטרמפים" גרם לי לחשוב שאת באמת אמא מאד מגוננת. הוא כבר ילד גדול. בגיל הזה, הורים לא אמורים להתעסק בשאלה האם בנם נוסע בטרמפים או לא. ולמה אכפת לך שאין לו תעודת זהות? אם תעודת זהות זה משהו שצריך - הוא ירגיש בחסרונה בעצמו. אם זה משהו שאפשר להסתדר בלעדיו - מה אכפת לך שאין לו? ואיך בדיוק הוא יגיע למנזר שלו אם אין לו תעודות מזהות? אי אפשר לעזוב את המדינה בלי דרכון. נראה שהוא מבין את החולשה שלכם כלפיו, ומנצל אותה עד תום. קשה לי להתחבר לגישה שלך, וקשה לי לראות איך אפשר לצאת מזה בלי יד יותר קשה. אולי תנסו פסיכולוג נוסף? תנו לעוד מישהו צ'אנס, פגישה אחת. בהצלחה.

 

[סמסרה1]

לאפרתש

היי לך יש לי הפתעה בשבילך, ובכן, הפסיכולוגית שהיינו אצלה היא דוקא ורדה. אבל ורדה היתה מאוד מאוד אמפתית אלינו, השתתפה מאוד בצערנו, אמרה שזה אסון, אמרה שבתור הורים היא יודעת שזה גיהנום. לא האשימה אותנו בדבר. אמרה שהדרך שבה אנו נוהגים עם כל הכאב , העצבים וחוסר האונים היא הדרך הנכונה. רק התחננה שנשתדל לא לשקוע ,לא לראות, להתעלם, להמשיך בחיינו, להמשיך להראות כפי שאנו נראים, להמשיך לבלות וכד'. ברור שגם לדעתה הכי טוב שהיה יכול להיות אך זה לא ילך זה להביאו לפסיכיאטר. והיות וזה לא ילך אז פשוט לשבת בחיבוק ידיים בהקשר לטיפול ולעזרה לילד שלנו. סמסרה

 

[אפרתש]

באמת מפתיע!

ברדיו היא כלכך תקיפה.

 

[סמסרה1]

ורדה

היא היתה עיניינית וישירה. לא ניסתה ליפות דברים. לא ניסתה לבלבל במוח ולשכנע אותנו שאנו נמשיך להגיע כדי לקבל תמיכה וכוח להתמודד, ובכך לסחוט כספים מאיתנו. הרי אנשים בצרה נתפסים לכל דבר. סמסרה

 

[nutmeg]

באמת מאוד קשה

להגיד דברים חכמים כשכל אופציה נראית יותר גרועה מחברתה. אבל בואי נסתכל רגע על העובדות (או על המציאות כפי שתארת אותה. תקני אותי אם פספסתי משהו) בנכם בן ה-24, חי בבית אך לא שותף פעיל ולא מגלה עניין בניהולו לא מתחשב בכם לא מתייחס אליכם מטפח תאוריות אוטופיות מתעקש לחיות לפיהן למרות שלא ממש אפשר יש לו נטייה להתנהגות חסרת אחריות ומסתכנת הוא "יודע" להפחיד אתכם ולהדאיג אתכם הוא מגלה נטיות להסתגרות (לא ממש מוכרח חברה) אינליגנטי לא מסתגל עקשן חסר מיומנויות חיים לא מסוגל לדאוג לעצמו (ומה שיותר גרוע, הוא לא רואה שיש בעייה כלשהי) ... את התשובה שלי אליך אחלק לשניים. חלק אחד - קשור לכאן ועכשיו. להחלטות שתעשו כהורים בבית. יש לכם בעצם כמה אופציות - כשאף אחד לא מוצאת חן בעיניכם. אם תגידו לו ללכת, הוא ילך, ינתק קשרים עמכם וכנראה יסכן את עצמו. אם תאפשרו לו להישאר, תמשיכו להיקרע רגשית. כשיש כמה אופציות לא טובות, לפעמים כל מה שנותר הוא לבחור את האופציה הכי פחות גרועה מבין כולם לעת עתה... ונדמה לי שאת זה אתם עושים - ובאמת מגיעה לכם מדליה! כמו שאני רואה את זה - לבחור את האופציה הכי פחות גרועה אין פירושה "לשבת בחיבוק ידים", אלא סוג של החלטה, שמבחינתכם היא הנכונה ביותר נכון להיום. ונכון שהיה רצוי שיקבל עזרה, אבל אי אפשר להכריח אדם מבוגר להיעזר אם אינו רוצה, אלא אם כן הוא מסוכן לעצמו או לאחרים ופסיכוטי. כלומר, שהוא מסרב לטיפול מתוקף מחלתו ומתוך כך שבוחן המציאות שלו לקוי כמו גם השיפוט. החלק השני - קשור לעתיד. בעצם לא דיברת על זה אבל כהורה לילדים בגילאי ה-20 אני יודעת שאחת החרדות הכי גדולות שלי הן "מה יהיה כשאני לא אוכל עוד לתמוך בהם לכשיצטרכו". מכירה את החרדה הזו? הרבה פעמים אני תופסת את עצמי בוחנת את היכולת שלהם לדאוג לעצמם (כדי להרגיע אותי). מתוך עבודתי אני יודעת שכשיש צאצא שאינו יכול לדאוג לעצמו, יש דברים שאתם יכולים לעשות ולתכנן מראש כדי להבטיח שלפחות יהיה גג לראשו ואוכל על שולחנו כל עוד יצטרך. אמנם אותו אתם לא יכולים לשכנע להשתנות, אבל אתם יכולים בהחלט לקחת ייעוץ משפטי ולהתחיל לעשות סידורים כלשהם למקרה הצורך וכדי שתהיו שקטים שלפחות אתם עשיתם כמיטב יכלתכם. ו... יישר כוח!

 

[סמסרה1]

בוקר טוב nutmeg

שוב בוקר טוב ותודה על ההתייחסות כל מילה בינגו. אך לא הבנתי את הקטע המשפטי, הרי אם, חס וחלילה, יהיה באמת מצב שיצריך אישפוז אזי יהיה מותר לנו לפעול למרות גילו. כיום המצב הוא לא כזה. וחבל מאוד שאינני מצליחה לבחור מישהו שהוא מכיר ומוקיר שיוכל לשוחח איתו ולא חד פעמי. מצד אחד, אני חוששת שאולי אותו אחד "ילשין" שאנו ההורים פנינו אליו ואז זה ישיג תוצאות הפוכות ומצד שני ידוע שכיום של אחד עסוק בעינייניו הוא ואינני יודעת אם יהיה מישהו שיהיה מוכן להשקיע, הרי המצב מצריך לא רק שיחה אחת אלא להיות איתו בקשר רצוף ולנהל איתו שיחות ... אגב, אנשים שפנו אליו בכל מיני נושאים כמו ארכיאולוגיה, מיתולוגיה, פילוסופיה, הסטוריה וכד' הוא היה (ואני חושבת שגם עתה) ערני וניהל שיחה מאוד ערנית אך מי שמשוחח איתו שיחות רגילות על חיי היום יום כמו עבודה, אוכל, חיים הוא מיד יוצר אנטי עונה בברוטליות ומיד קוטע השיחה. לפעמים עולה בראשי מחשבה לא כל כך טובה, האם המצב שלו דהיום לא נגרם כתוצאה מלקיחת משהו בעבר? שמעתי שלעיתים זה צץ כעבור זמן רב אחרי לקיחת השטויות האלה. אגב, הפסיכולוגית אמרה, שיתכן שזה נגרם מדבר כזה, יתכן בגלל השרות הצבאי למרות שהוא היה אחד השקלים כמו שאומרים, יתכן שבהשפעת איזו כת שדואגים לנתק את האדם מסביבתו, יתכן שמשהו מהעבר בבית שלנו ויתכן שזה מעצמו. אך שוב , איך היא אמרה, כיום כל זה כבר לא רלוונטי. מה אגיד, לנו ההורים קשה. וכפי שאמרת אנו דואגים מאוד מאוד לגבי העתיד. ושוב תודה, סמסרה

 

[גרא.]

סמסרה1,מה כבר נשאר לי לומר...

אחרי כל ההתיחסויות והדעות המגוונות שקבלת..ובכל אופן..מאד ל אהבתי את שרבוב שמה של ורדה לתוך הפורום,בידעי את התיחסותה הלא אוהדת בלשון המעטה לפסיכולוגים ולטיפול פסיכולוגי,וכלל לא הבנתי מדוע היא לא הציעה לכם כהרגלה טיפול תרופתי.להבנתי, אחרי התיאור המאד מפורט של התנהגויותיו של הבחור בבית, הרושם שלי, ושוב אני אוצר את זה בזהירות הרבה ביותר כי איני מכיר אותו כלל, כי הוא סובל מהפרעת אישיות פרה-פסיכוטית, מהסוג של הפרעת אישיות סכיזואידית,לא אפרט את הסימפטומים האופיניים..רק אומר כי הפרעה מעין זו, יש לה פוטנציאל גבוה יחסית להתפתחות מצב פסיכוטי (אבדן קשר עם המציאות,בו החולה מתרחק מהעולם החיצון, מקים לעצמו עולם פרטי שהוא מעצב בדמותו, ובו הוא כל יכול)בזמן משבר.הטפול במצבים של הפרעת אישיות, וכלל לא משנה כרגע איך נגדיר אותה, הוא תרופתי, משולב בפסיכוטראפיה (טפול שיחתי).פועל יוצא מדברי שאולי אינם נעימים,ומעוררים חששות, הוא כי אין מקום יותר להמשיך במצב הנוכחי, להמתין ולחכות שהוא ישתנה, או משהוא ישתנה בו דרך מקרה.וודאי נוכח הסכוי של משבר פסיכוטי שהוא עלול להכנס אליו.ולכן יש צורך מיידי בבדיקה פסיכיאטרית.יתכן, כמעט בטוח שהבחור לא ירצה בכך.. ומכיוון שהוא אינו מסכן את עצמו,לפי שעה,גם לא את סביבתו. אי אפשר להכריח אותו ללכת לבדיקה. אבל אפשר,אני מאמין, להביא פסיכיאטר לביתכם, שיצפה בו יתכן גם יצליח ליצור איתו קשר בינאישי..ומכאן גם לאבחן ולהגדיר את מצבו הנפשי.בכל מקרה,מבקש להדגיש,שההתייחסות שלי לקשיי הבחור,אינה חד משמעית, אני כמובן יכול לטעות, בעיקר משום שאיני מכיר אותו כלל..לכן,מבקש לזכור שזו רק התרשמות, היכולה גם להיות מוטעת.

 

[סמסרה1]

שלום גרא

תודה על התייחסותך. גם בעיניי לא מצא חן ששירבבתי את שמה של הפסיכולוגית. זה לא בסדר מצידי אך לא ספרתי עד עשר כשעניתי לאפרתוש. מיד איך שלחצתי על "שלח" התחרטתי אולם היה כבר מאוחר. אגב, דוקא אותה פסיכולוגית אמרה שהוא זקוק לפסיכיאטר ולא לפסיכולוג. אפעל כנראה כעצתך ,מכיוון שגם לי לא נראה לשבת בחיבוק ידיים. יצרתי קשר טלפוני עם כפר "איזון" הם היו נהדרים בשיחה אך גם הם אמרו, שאם הוא אינו רוצה אין בידי לעשות דבר. וכיום הוא "עדיין" לא במצב של אישפוז. נקווה שגם לא יהיה. ושוב תודה סמסרה