אנחנו כולנו בסוף חיינו

אנחנו כולנו בסוף חיינו

הרבה אנשים מתכחשים לזה בתוקף עד יום מותם, מסרבים לראות בחדות את הזמניות של כל זה.
מה זה בדיוק אומר "לחולל משהו בחייה"? ומה בדיוק יכריע אם היא חוללה "משהו" כזה? האשרור החיצוני? הכרה, פרסום, תהילה?
נאמר שאחת מאותן נשים אלמוניות עייפות-ארשת הגתה באחד הימים איזה פתרון מבריק שטרם נשמע כמוהו לבעיה הפסיכופיזית. ואולי התעלות מחשבתית זו, ניצחון על אלפי שנות בלבול ותהייה, גם גרמה לה תחושת סיפוק עצומה שדבר לא ישווה לה, שביעות רצון משכרת של מי שמיצתה עד תום את כשרונה. אם העדות לרגע היסטורי זה בתולדות האנושות תישאר תחובה באיזו מגירה, ושבועות ספורים לאחר הלוויה תיזרק כלאחר יד עם כל שאר הניירת, עם הבגדים המרופטים והריהוט המתקלף – האם אישה כזו חוללה משהו בחייה?
ואולי כוונתך לאפשרות לחולל שינוי כלשהו בעולם. משהו כזה בעל השפעה מרחיקת לכת על חייהם של אנשים אחרים – אנשים רבים, כמובן. ושיהיו זרים, כמובן. כי ברור מדבריך שאישה שהעניקה נחמה לבחיר לבה ואפשרה לו בעצם נוכחותה לשאת את עול היומיום, או אחת שגידלה איזה שתיים-שלוש ילדות מאושרות לא עשתה לדידך דבר.
בסדר, גם אם תמציאי תרופה שתקל על סבלם של אינספור בני אדם, או אם תפתחי טכנולוגיה שתשנה באחת את פני המין האנושי – בסוף גם את תמותי. בדיוק כמו כל אותן נשים עייפות שהגיעו לסוף דרכן. בסוף גם את תמותי, והעולם ששינה את פניו ייעלם כהרף עין יחד אתך. העולם וכל השינויים העצומים שחוללת בו.
ועצם הידיעה שהעולם ימשיך להתקיים גם בהעדרך, האימה מכך שהעולם ימשיך להתקיים גם בהעדרך, הנחמה על כך שהעולם ימשיך להתקיים גם בהעדרך – גם זה ייעלם, את יודעת. פוף!
 
אגיב ראשית על המשפט

"ברור מדברייך שאשה שהעניקה נחמה לבחיר לבה.... וכו' לא עשתה לדידך דבר". ובכן, פעם גידלו נשים לכך שכל מהותן היא תמיכה בגבר.
כן, היום כולנו חושבות שהגישה הזאת היתה איומה ומסרסת. את באמת חושבת ש"בחיר לבה" חשוב יותר ממנה, והוצאת חייך שלך על תמיכה באדם אחר יש בה צדק? או חוכמה?
אשר ל"גידול שתיים שלוש ילדות מאושרות" - טוב, עיקר יצירת החיים הוענקה לנו הנשים, ובכך יתרוננו הביולוגי על הגבר. אבל זה רק חלק מהחיים. אם אשה הופכת את אמהותה לגורם שבולע את כל חייה, אז כן, כולנו סבורות כיום שהיא החמיצה חלק גדול מחייה.
בקשר למוות ההכרחי - אכן, גם אני סבורה שתהילה לאורך דורות אינה מפצה על חלוף החיים. לא רק זאת: ההישג האנושי שנחשב לגדול ביותר אינו גדול באמת. אפילו איינשטיין גילה רק קצה קצהו של טבע הקוסמוס. למעשה, אני סבורה שרק ישוע, משיח הנוצרים, ואולי אף מוחמד, נביא המוסלמים, "ניצחו" את חלוף החיים. ישוע נהפך לדמות אלהית שמתפללים אליה ועורגים לה מיליארדי אנשים. (בעיקר כמובן בעולם המערבי).
וכך זה יהיה עד סוף חיי האנושות פה. מוחמד כיודע נערץ ביותר על מיליארדי אנשים, וכך זה יהיה הלאה. (אבל ראי מה היה סופו מלא הייסורים של ישוע בחייו....)
אכן, כולנו, הגאונים ביותר והרגילים ביותר (וכפי שכתבתי, לדעתי לכל אחת ואחד יש כשרון כלשהו) נתונים סה"כ לחוקי הטבע: כולנו חיים עפ"י חוקים אלה, וכולנו מתים. מבחינה זו, אין יתרון לגאון על הרגיל. וכבר אמר קוהלת, לפני אלפי שנים: הבל הבלים, הכל הבל.
 
מי זה "כולנו חושבות", "כולנו סבורות" וכן הלאה?

כי אני דווקא סבורות אחרת (אבל זה בסדר, אני רגילה שמוציאים אותי מהחבורה).
בעיניי אין שום הבדל בין אישה שהקדישה את חייה לגידול ילדיה לבין אישה שהתמסרה לקריירה בביוטכנולוגיה. בין אם מושא התמסרותה "בלע את כל חייה" ובין אם לאו - היחידה שתוכל לקבוע אם היא כן או לא החמיצה משהו זו היא עצמה. כן, גם אם כולנו סבורות אחרת.
בעיניי אין שום הבדל בין ישוע למיכאלאנג'לו או בין מחמד לפנתרית. אלא אם כן יתברר שישוע אכן יושב לימינו של אביו בשמים in saecula saecularum. לא-כלום שמתפללים אליו הוא עדיין לא-כלום.
בחיר לבה הוא הזולת שלבה בחר. לא מעניין אותי מה יש לו בין הרגליים. וההנחה שהתמסרות לאדם אהוב מבזה את האוהב, ממקמת אותו בעמדת נחיתות כלשהי, פשוט גורמת לי לתהות אם טרם חווית אהבה.
 
כולנו סבורות - אכן, לאחר המהפכות הפמיניסטיות החל מהסופרג'יזם

ששינו את החברה, נשים כשרוניות רוצות לעשות קריירה ונשים אחרות רוצות לפחות מקצוע, ועל רוב רובן של הנשים מקובל שאין להסתפק בחיים של רעיה ואם. וודאי ש"הוא", כמה שלא תאהבי אותו (כמה אהבות גדולות באמת קיימות, אגב?), אינו בשום דרך יותר ממך, ואת תפגעי בעצמך קשה אם תקדישי את חייך לכך שהוא יוכל לחיות ולשגשג. את טוענת שישוע הוא לא כלום? ושאין הבדל בין מוחמד לבינך? ובאותה נשימה את טוענת שאשה יכולה להקריב את כל חייה לטובת בנזוגה? ז"א, חייו הרבה יותר חשובים מחייה, ישותו חשובה מישותה במידה כזאת שאפשרי ואף רצוי שהיא תקריב הכל למענו?
אגדה זו, שישוע הוא בן אלהים, התגלמות של אלהים, ויושב בשמי השמיים לצד האלהים-האב, היא סיפור מכונן בדת שמאמינים בה מיליארד או יותר אנשים, וכך נהפך ישוע למושא תפילותיהם ודבקותם של מאות מיליונים, וכך יהיה כנראה עד תום האנושות. לפחות על כדור הארץ. למרות סופו הנורא של ישוע, איני יודעת נצחון גדול יותר בחיי אדם.
אשר להנחה הבוטה שלך שלא ידעתי אהבה, היא מחוצפת וגסה. אגב, בעינייך, רק אהבה למין השני נחשבת?
ואם את מאוהבת כל כך בגבר עד שאת מוכנה לשעבד את כל חייך ובלבד שהוא יחיה טוב, יבושם לך. אבל עשי טובה, אל תייחסי את נטייתך שלך לכל המין שלנו, ואל תטיפי לנו שדרכך צריכה להיות דרכנו.
 
בעיניי, אין הבדל גדול בין הטון הממשטר שלך לזה של הפטריארכיה

- "נשים כשרוניות רוצות לעשות קריירה". בעיניי אנשים שרואים את העולם נכוחה (ושיש להם את הפריבילגיה הכלכלית לעשות זאת) יברחו מקריירה כל עוד נפשם בם. שוב, ללא שום קשר למה שיש להם בין הרגליים.

- "על רוב רובן של הנשים מקובל שאין להסתפק בחיים של רעיה ואם". ועד לפני מאה שנה ההפך הגמור היה נכון (בקרב 80% מתושבי העולם שחיים מחוץ לעולם הראשון, אגב, זה עדיין נכון). והטון המנרמל הזה הושמע גם אז כלפי כל מי שביקשה להעניק משמעות אחרת לחייה מ"רוב רובן של הנשים". אז וגם היום אמירות מהסוג הזה רמסו את הפרט ואת רצונו.

- "את תפגעי קשה אם תקדישי את חייך לכך שהוא יוכל לחיות ולשגשג", "אם את מאוהבת שאת מוכנה לשעבד את כל חייך", "ישותה חשובה מישותו" וגו'. שימי לב שההנחה שהתמסרות לזולת מוכרחה להיות הירארכית היא כל-כולה שלך. בשום מקום לא כתבתי על "שיעבוד כל חייך". בשום מקום לא רמזתי שההתמסרות היא חד-צדדית. הנחה זו היא שגרמה לי לתהות אם חווית אי פעם אהבה. המחלוקת האמתית בינינו היא שבעיניך גרימת אושר ונחמה לאורך זמן לאדם אהוב איננה בגדר "הישג" ראוי. בעיניי זה הישג עצום. ועדות לכך היא ש"מעט מאוד אהבות גדולות קיימות באמת". סופסוף אני יכולה להסכים אתך.

- "אגב, בעינייך רק אהבה למין השני נחשבת?". הן כתבתי מפורשות שכוונתי לזולת אהוב, ללא שום חשיבות לגניטליה שלו.

אבל הכי הכי אהבתי את השורה המסכמת את תגובתך הנלבבת:
- "ואל תטיפי לנו שדרכך צריכה להיות דרכנו". פנתרית יקרה, מטיפה בשיח בינינו יש רק אחת: את הבוחנת ארשת פניהן התשושות של אחיותייך, את היודעת מה משמעות הדבר לחולל דבר מה בחייך, את המדברת בשם "רוב רובן של הנשים", את ש"אומרות" ו"סוברות" וכן הלאה. ואני, בעזות מצח של אישה בלתי כשרונית, אשוב ואומר שהיחידה שיכולה לקבוע אם היא "חוללה משהו בחייה" היא האישה שחיה אותם, היא-היא ולא אחר. לא את, לא אני, לא אביה, לא אישהּ, לא מיליארדי מתפללים ולא התנועה הסופרג'יסטית - היא, והיא לבדה.
ואין לך מושג, אגב, עד כמה אין לך מושג מהי "דרכי".

אותו ישוע המשמש מושא לתפילותיהם של מאות מיליוני בני אדם הוא סמל, לא אדם. לסמלים אין רצונות, אין תקוות ואין שאיפות. סמלים אינם חיים ואינם מחוללים משהו בחייהם. ישוע האדם, החי, הנושם, שהתגשם בבשר כמו כל יתר בני התמותה - ישוע זה הוא זה קרוב לאלפיים שנה לא-כלום. הוא מת כאחרון הפושעים, זועק את זעקתו קורעת הלב לאביו שבשמים, "אבי, אבי, למה זנחתני". ישוע זה מת בידיעה הנוראה שחייו היו לשווא. בשבילו מיליוני בני האדם הסוגדים לצלמו לא היו מעולם.
 
לא אתייחס למרבית תגובתך, כמו בתגובותייך מן ההתחלה

לא הבנת אותי כלל, כל התייחסותך עקומה.
אתייחס רק לדברייך על ישוע משיח הנוצרים: מותו היה נורא, אך בסופו של דבר הוא ניצח. זאת שהפכו אותו לאלוה, זאת שדמותו (אף אם מדומינת)מוצגת בבתי התפילה והפכה למושא תפילותיהם ואהבתם של מאות מיליונים, כבר אלפיים שנה, ונראה כי כך יהיה עד תיתם האנושות על פני הכדור הזה (איני יודעת אם הנצרות תובא לחיי האנשים בפלנטות האחרות, בעתיד הרחוק), זהו לא רק נצחון על המוות האישי, אלא הישג החיים הגדול ביותר שיכול אדם להשיג .
 
זו את שמתקשה כנראה לרדת לסוף דעתי

"סופו של דבר" בשבילו הוא לא "סופו של דבר" בשבילך. בשבילו לא היה אלא סוף אחד ויחיד - סופו הנורא, הבזוי, על הצלב. כל מה שבא אח"כ הוא לחלוטין חסר ממשות (כל שכן חסר משמעות) בשביל הלא-כלום שהוא.
סיפור הניצחון, ה"הישג", אינו הסיפור שלו. זה סיפור ניצחונו של הסמל, של אובייקט שנחקק בצלמו. חייו שלו - כאדם, כסובייקט - היו כישלון חרוץ.
טוב, אניח לך להתענג עוד קצת על אשליית נצחיותך...
 
את לא מבינה מהי נצחיות (במסגרת המוגבלת של המין האנושי)

ואת לא מבינה מהו נצחון לאחר המוות האישי.
 
הוא מת, ובייסורי גוף ונפש. אבל לגבי מיליארד אנשים

הוא קיים, והוא אלוהים. הוא מושא התפילות והאהבה של מאות מיליונים. בעיניי זה נצחון גדול. ה- נצחון. הלואי וידעתי שאחרי הסתלקותי מן העולם תיהפך דמותי למושא ההערצה והאהבה של מאות מיליונים, עד אחרית ימי האנושות. שדיוקני יתנוסס בבתי תפילה ברחבי האולם, ואנשים יתפללו אליו, באהבה. זהו משהו שאני בהחלט רוצה לאחל לעצמי.
 

catchet

New member
אבל זה לא הניצחון שלו

זו המשמעות שאת נותנת, בעוד מי שקובע איזו משמעות הייתה לחייו זה רק הוא, ומבחינתו הוא מת עלוב ונבגד. מה שקרה אחרי מותו זה חסר משמעות לגביו
 
כן, אבל תארי לך שהוא היה נשכח. כל דבריו ומעשיו וכל ההולכים

אחריו - הכל היה יורד לטמיון, נעלם כלא היה.

עכשיו אולי את רואה שהוא למעשה ניצח?
 
המוות הוא עובדה. הדרך היחידה לנצח אותו היא להשאיר את זכרנו

לדורות הבאים. אדם שהפך לאלוהות שמאות מיליונים דבקים בה ומתפללים אליה הגשים זאת בענק.
 
יש כנראה איזו התנגדות נפשית עמוקה

שמונעת מאנשים מסוימים, אינטליגנטיים ככל שיהיו, להבין עד תום את השלכות ההכרה בסופיות האדם. מניסיוני למדתי שכשמישהו ממש-ממש מתנגד, מוטב להניח לו.
 

catchet

New member
אני מניחה שזה נכון לכולם

אבל יאללה, נראה לי מיצינו את האווירה הגותית. ספרי על איזה דייט שהיה לך לאחרונה :)
 
אז זהו, שלא יוצאים לי דייטים לאחרונה, אבל

יש לי מדריכה במועדון החברתי אותו אני פוקדת (בדלילות....), ואני פיתחתי אליה רגשות סבוכים וסותרים, מצד אחד היא מוצאת חן בעיניי ויש לנו צדדים משותפים (היא מאותה שכבה חברתית כמוני, חינוך די דומה, טעם דומה וידיעות דומות, והיא גם חיננית ונשית), ומצד שני היא גילתה לי דברים עצובים על עצמה ואני מתנגדת לגמרי להישאב רגשית ולתמוך בה בעצבונה זה, אני מרגישה כאילו אשאב לתוך חור שחור. מצד שלישי אנחנו מתבוננות זו בזו ומוצאות חן, פיזית, זו בעיני זו, אבל גם לי וגם לה יש התנגדות גמורה להביא משיכה זו לידי ביטוי ממשי.
בקיצור, אני לא מצליחה להביא את עצמי להתייחס אליה בקלילות ובנעימות פשוטה, זו הקיימת בין נשים רבות, אני אף נמנעת פעמים רבות מלהתבונן בה, ודאי נמנעת מלגעת בה, לא מעניקה לה חיוכים ידידותיים שמחים ספונטאניים. פוגעת בה.
איך "הצלחתי" להסתבך ככה, לסבך ככה דברים.
 
האמת, לא יודעת לשם מה כתבתי את התגובה הזאת

איזה יצר דווקאי נכנס בי פתאום.
סליחה.
ובאמת הגיע הזמן לעבור לעניינים פחות מורבידיים...
 
למעלה