אנחנו חוזרים לארץ

[dorit0]

אנחנו חוזרים לארץ

ואני נתקפת לפעמים ברגשות אשמה. אולי בגלל שאני במקום שיש לי בו מידה של בחירה: לחיות בארץ או להשאר פה. לשנינו ברור שהחיים שלנו הם בישראל. מצד שני, המצב בארץ כל כך לא בטוח, אולי המלחמה עם עירק. הפיגועים. ההדרדרות החברתית בגלל כל המצב הזה. אני נתקלת פה בתגובות מתפלאות, על האחריות לי כאמא, לגדל ילדים בארץ כזו. אני זוכרת שבזמן מלחמת המפרץ אמרתי לעצמי, עם ילדים אני לא מוכנה לעבור את זה. כשהמצב ידרדר אני אברח. והנה, לא רק שאני לא בורחת, אני חוזרת, מסיבות שאולי הן אגואיסטיות בהקשר הזה. ואם תשאלו למה בכל זאת אנחנו חוזרים, אז זה בגלל שיש בי חרדה מפני החרדה, ואני משתדלת לא לתת לה לקבוע לי את החיים, וכי אני מאמינה שאסונות יכולים לקרות בכל מקום. גם פה למשל יכול להיות פיגוע נגד ישראלים, או תאונה.. ובכל זאת, כשאני מסתכלת על ההסטוריה האירופאית שלנו, הקול הפגוע שבי אומר לי שאולי עדיף להמנע מצרות ידועות מראש?

 

[לאה_מ]

../images/Emo24.gif אני מאד מבינה אותך.

בכל צומת בה אנו נדרשים להחליט, תמיד יהיה הפקפוק הקטן הזה, שמא עשינו שיקול מוטעה, שמא ההחלטה שלנו לא נכונה... אני חושבת שצריך להחליט וללכת הלאה. אני אישית אדם מאד אופטימי, ואני מאמינה שכל החלטה שאני מקבלת היא לטובה ותאפשר לי להמשיך ממקום (פנימי שלי) טוב יותר. את החרדות הקיומיות שלנו כהורים אני חושבת שלא נוכל לדכא. הן גם לא בהכרח רציונליות (או בכל מקרה, ודאי שיש להן בסיס רציונלי, אבל כשלעצמן הן לא ממש רציונליות) - אני חרדה פן יקרה משהו לעומר בצבא. החרדה הזו מלווה אותי מהיום שבו הוא נולד. ונכון שהיא מנקרת בי מעת לעת, אבל אני חיה איתה בשלום (אם אפשר לומר זאת בהקשר הזה). אני מאחלת לכם חזרה קלה והקלטות טובה בארץ. אישית אני מניחה שהייתי עושה את אותה החלטה.

 

[limori]

לקחת לי את המילים מהפה.

גם אני כבר 8 שנים מחוץ לישראל ובכל שנה מחדש אני אומרת שזו הזנה האחרונה ובשנה הבאה חוזרים לישראל. אבל המצב הבטחוני הכלכלי החברתי מדחיק את הרצון שלנו. הלואי ויכולתי לחזור עכשיו למרות הכל. מבחינתי המקום הטוב ביותר לגדל ילדים הוא בישראל. החלום שלי היה שרואי יחוה גן ישראלי אך זהו בשנה הבאה רואיקי בכיתה א´. דורית אם אתם יכולים לחזור תחזרי אין כמו בבית! להיות עם המשפחה בסופי שבוע לחוות הנאה של בהא וסבתא דודים דודות לשחק יחד עם בני דודים. הלואי הלואי ויכולנו לחזור גם לארץ. אני מאחלת הצלחה והמון אושר לימור

 

[חגית אמא של אלה]

דורית יקרה ../images/Emo24.gif

אני חייתי בחו"ל חמש שנים וחזרתי לארץ, לבד, בחודש השביעי להריוני. התחלתי הכל מחדש ובחוסר כל. כל כך מבינה אותך. וכל כך רוצה לחזק את ידייך. היה לי כייף בחו"ל, לא הצטרכתי לפתוח את התיק בכניסה לכל מקום ולא פחדתי בתחבורה ציבורית... אבל- קודם כל מאז הפיגוע בתאומים ואלו שבאו אחריו, אין ביטחון טוטלי באף מקום. אני מאוד מאמינה בגורל ולמרות שאני לא נוסעת כמעט בתחבורה ציבורית ואנחנו גרות במקום לא מרכזי במיוחד, אני לא מרגישה פחד מיוחד. שנית- ואחזור על דברי קודמותיי, החרדות מתחילות אצל הרגועים ביותר ביננו כבר משלב ההריון ונראה לי שלא ייגמרו לעולם. אני חרדה לאלה כל יום ובקשר לכל דבר ונאבקת עם חרדותיי בפנים. שלישית והכי חשוב- ראיתי מה זה לגדל ילדים בחו"ל (עם דגש על: ילדים ישראלים בחו"ל). עבדתי בין היתר בחינוך ואני יודעת בוודאות שאין כמו בארץ. פה המנטליות שלנו דווקא שונה מאוד לחיוב ממנטליות חו"ל. אני לא יודעת בני כמה ילדייך, לי יש כמה חברות ישראליות הגרות בחו"ל וכולן אומרות בפה מלא שזו הקרבה עצומה עבורן. ואני מסכימה לגמרי. אני רוצה לחזק את ידייך בהחלטתכם לחזור ולאחל לכם בהצלחה וקליטה מהירה. מבטיחה לך שלילדים יצא מזה רק טוב.

 

[dorit0]

נחמדות

חשבתי שתכתבו לי "אל תחזרו...". הייתי בטוחה שתחשבו שאנחנו ממש פסיכים שאנחנו חוזרים. מעודד שיש אמהות שמבינות למה אנחנו עושים את זה... זה גם נותן בי תקווה שיכול להיות טוב יותר בארצנו.

 

[zimes]

אנחנו חיים פה, אחרי הכל...

 

[Kalla]

מאוד מפתיע שחשבת ככה

אם אנחנו חיים כאן, אז לפחות רובנו לא חושבים שזה כל כך נורא, לא?

 

[dorit0]

לא תמיד יש ברירה.

אני מניחה שאם הייתי בארץ, לא הייתי בהכרח שוקלת לעזוב עכשיו. אבל כשיש ברירה זה אחרת.

 

[ניתמר]

התלבטויות לגבי חזרה לארץ

אנחנו החזרנו לארץ את ביתנו שנולדה מוקדם מאוד בחו"ל בהטסה בתוך אינקובטור לארץ. השיקול לחזור היה כדי שאבא יהיה איתנו ( היה צריך להיות בעבודה)המון התלבטויות קדמו להחלטה אבל בסוף החלטנו לחזור. כבר כשהגענו לשדה התעופה התחילו ההתחרטויות: במקום לתת לנו ולאמבולנס לעבור מייד לבי"ח ביקשו שנעבור דרך ביקורת דרכונים כמו כולם וכד´..( מה שכמובן לא היה בספרד ממנה יצאנו, שם האמבולנס עבר מבי"ח מיידי למטוס והביתה..אח"כ בבי"ח מהומת אלוהים: צפצופי מוניטורים, אחיות אדישות עם תשובות לא רציניות לשאלות ( להבדיל מבי"ח הסטרילי והשקט עם 2 אחיות לכל אינקובטור...). יומיים לא הפסקתי לבכות מתוך תחושה של: איך סיכנתי את חיי הילדה שלי בהטסה בשביל להביא אותה לבית המשוגעים הזה שקוראים לו ישראל ולבי"ח, חסר כ"א ומיכשור מצפצף ללא הפסק, שמתיימר להיות עם אחת מהפגיות הטובות בעולם... אחרי יומיים כשנמצאים בארץ, לומדים לראות גם את הצדדים החמים והחיוביים, המשפחה שנמצאת ליד ושמחבקת והכי חשוב - הקרבה לבית שהוא באמת באמת שלך. עם כל המגבלות. בהצלחה עם קבלת ההחלטה הכי נכונה עבורכם.

 

[ציפי ג]

ברוכים השבים

ההיסטוריה האירופאית אכן רווית דם, ולא רק דם יהודי. רק לא מזמן נגמרו המלחמות בבוסניה, באירלנד עדיין יש מלחמה, ורק אנחנו שיושבים פה בנקודת ארץ פצפונת, חושבים שאין בשום מקום בעולם מלחמות חוץ מבישראל. כך גם לגבי אבטלה (קראת שבגרמניה יש למעלה מ- 10% אבטלה). כך גם לגבי המיתון (ארה"ב במיתון קשה). לפחות כאן הצרות הן שלנו ולא של אחרים. גם זה נותן תחושת שיייכות.

 

[Shellylove]

ראשית, ברוכים השבים

תראי, אני מאד מאמינה שכל אחד צריך לחיות איפה שטוב לו, אבל כישראלית אני חושבת שזה המקום שלנו, עם כל הבעייתיות המרובה שבו ועם תחושת ה"נמאס לי" לפעמים. רק פה אני מרגישה בבית. אין לך מה להרגיש אשמה על שום החלטה, אין לך מושג מה יקרה לא פה ולא שם. אנשים מוצאים (חלילה) את מותם בכל מיני צורות ובכל מיני מקומות ואין לך שליטה על זה. חוץ מזה, את הקור האירופאי לא הייתי יכולה לסבול - אבל זאת אני!

 

[dorit0]

כיף פה...

זה שהצרות פה הן לא שלי, כי אני לא מרגישה שייכת, תורם לתחושת החגיגה הכללית שאנחנו חיים בה. אפילו הקור פה לא פוגם בכיף. אבל, זה באמת מלווה בגעגועים למשפחה וליציבות של הבית שלנו, והחברה והעבודה. שנינו זקוקים לכל אלו כדי להתקיים. מראש ידענו שזה לזמן מוגבל. כן כן, חזרה לבחירות, לשחיתויות, למלחמות, אין כמו האוכל של אמא.

 

[שלהבת3]

דורית.../images/Emo50.gif

נדמה לי שאתם חוזרים לאחת התקופות הקשות ביותר שידעה מדינת ישראל.ואומרים ששנת 2003 עומדת להיות אפילו שנה יותר קשה. אבל-ממקום כלכך נמוך-אין כבר לאן לרדת, כך שצריך לקוות שאם כבר אז יהיה רק טוב. וגם אם זה ייקח עוד שנה או שנתיים-בסוף יהיה איזה מהפך, והדברים יתחילו להסתדר, ויהיה יותר טוב.זה מה שאני מקווה שיקרה. אין לנו ברירה-מוכרחים להשאר אוםטימיים-למרות הכל. ואם אתם חוזרים-זה אומר אולי שיש לכם גם עבודה בארץ-ואז מצבכם יחסית טוב. ואם לא תסתדרו-יש לכם תמיד לאן לנסוע, לפחות הכרתם עוד ארץ. כנראה שהעם היהדי הוא עם נווד. תתכונני לתקופה לא קלה שתעבור.

בהצלחה.

 

[דנה השניה]

כל כך מבינה אותך

אנחנו נהיה פה (אנגליה) עוד שנתיים (בעלי כותב פה דוקטורט) ואין יום שבו אני לא חושבת על מה היה לו היינו עכשיו בארץ. גייל משתלבת פה במערכת החינוך המקומית (וזה אומר שלמרות שהיא עוד לא בת חמש היא כבר הולכת לבית ספר ולומדת לקרוא ולכתוב) ואין יום שעובר בלי שאני מתלבטת אם אנחנו עושים את הדבר הנכון. לי מאד קשה שהילדים שלי לא עוברים ילדות דומה פחות או יותר לשלי - פה הכל כל כך שונה, וכמות המאמצים שאני עושה כדי לתת להם הרגשה של "איך זה בארץ" מדהימה גם אותי לפעמים. ההרגשה שאני זרה פה לא עוזבת אותי לשניה. ומול זה - השקט, מזג האויר הנהדר, הנימוס... אבל הריחוק והגעגועים למשפחה

מגמדים לפעמים את כל הצרות האחרות. בקיצור אני מאד מאד מזדהה אתך...

 

[ציפי ג]

גם הבן שלי לומד בגן לקרוא

בעודו בן ארבע וחצי. so? הגן שלו גן נהדר, לא על שום שהוא לומד לקרוא בו, אלא למרות שהוא לומד לקרוא בו.

 

[דנה השניה]

אין לי בעיה עם זה שלומדים לקרוא

ולכתוב אלא עם העובדה שמדובר בבית ספר. וכמו שכתבת, הגן של בנך נהדר למרות שהוא לומד לקרוא ולא בגלל. אצלינו מלמדים לקרוא על פי תכתיבי המערכת ויש מעט מאוד (יחסית) התחשבות בקצב האישי של הילדים. המסגרת נוקשה ולא "זורמת", והדרישות והדגשים לא מכוונים לילדים אלא למערכת עצמה. מאד קשה לי עם זה וכל יום אני עושה מחדש את השיקול אם שווה להשאר במסגרת או לא. אין ספק שההתלבטויות האלה מקרינות גם על גייל, למרות שאני משתדלת לחסוך אותם ממנה... דובר פה רבות בעבר על גישות שונות לילדות בתרבויות שונות. אין ספק שהרגשת הזרות שלי כאן מתגברת בכל פעם שאני נפגשת עם מערכת החינוך על צורותיה השונות.

 

[michald]

הרגשת זרות

אני גרה בהולנד (וכל יום חושבת/מקווה/מתפללת לחזור לארץ). הגן של נועם נהדר. היא אוהבת ללכת אליו והתכנים שמעבירים בו מתאימים לתפיסת עולמי. בנוסף הגן הוא דו-לשוני כך שהיא מבינה וכמעט דוברת שלוש שפות. אבל...(וכאן בא האבל הגדול) מדי פעם עולים רעיונות שבעיני נראים מטורפים. למשל, אנחנו מדברים עכשיו על גמילה מחיתולים. הגמילה בגן מתנהלת בצורה כזו: הילדה אמורה ללבוש שני זוגות תחתונים ובאמצע..תחבושת הגיינית! מטורף או לא? עכשיו יש שבועיים בהם הגן סגור. אני מקווה שהיא תצליח להשתלט על הגמילה בשבועיים הללו. בקיצור, החיים בארץ קשין ואף קשים מאד. אך היתרונות של הרגשת השייכות, המשפחה, השפה והתרבות לא יסולאו בפז.

 

[vered4]

זה כנראה תליו באופי ובהסתכלות

אח שלי גר באנגליה, כשהבת היתה בכיתה ב´

הם לא רצו להוציא אותה מבית ספר (לחופשה בארץ לרגל אירוע משפחתי), כדי שלא תפספס בחינות מיון שבועיות. אז אח שלי הגיע לבד. אני מאמינה שהוא לא "המציא" את סדר העדיפויות הלא שפוי הזה (בעיני), אבל הלחץ הזה ללמוד היה ממש לא סביר לדעתי. מהצד השני, כמו שאמרת, השקט, התרבותיות, היופי. והם כנראה לא מתגעגעים למשפחתיות הישראלית הלוחצת (בעיניהם). למרות שלדעתי זה פספוס לכל המשפחה (להם ולנו).

 

[מירי,]

אני מראש לא עזבתי!

לאמא שלי יש אזרחות אמריקאית והיתה לי אפשרות לעבור לחיות שם - אבל , למרות שעדיין לא היו לי אז ילדים (ואפילו לא הייתי נשואה) לא ראיתי את עצמי מגדלת את ילדי בשום מקום בעולם פרט לישראל. גדלתי את ילדי 4.5 שנים בלי אמא שלי- שחזרה רק עכשיו -כלומר אני מכירה גם את הגעגוע למישפחה...

 

[limori]

חייבת להגיד עוד משהו

אני נזכרת בילדות שלי ורואה את הילדות של רואי ואין שום דבר דומה. אני זוכרת שבכל סוף שבוע היינו נפגשים כל הבני דודים בערך 20 בני דודים נוסעים כולם יחד לטיולים, ישנים אחד אצל השני פיקניקים ברביקיו מטפסים על הרים קופצים לסבתא קופצים לדודה. הולכים לשכן חוגים נורמלים נוער עובד, קומזיץ, אש לילה, "זהירות בדרכים", אלפוני, חגים יהודיים, לרכב על אופניים על כל כביש אפשרי ביום כיפור, סימני דרך...אוף אפשר לכתוב עמודים שלמים...וכאן לילד שלי אין דבר וחצי דבר ממה שהזכרתי. יש לו חברים שהם בדיוק סטייל ויליאם והנרי הנסיכים העתידיים (מקוה שלא טעיתי בשמותיהם). כולם כאן ילדים מהמעמד הגבוה ביותר שקיים במדינה ואין מעמד כזה בישראל... לכל אחד יש בית שניראה כמו ארמון מלוכה עם גינות נוסח ורסאי עם בריכות ענקיות יש לרואי גם חבר שיש לו גן חיות בבית. בקיצור סטייל שאנחנו לא רגילים אליו...וכשרואי מזמין חבר אליו הביתה, הוא מייד מדגיש שיש לו בית קטן ואין לו בריכה אבל יש לו הרבה מאד משחקים והמון צבעים. לילדים האלה אסור להתלכלך ואסור להם לרוץ שחלילה לא יפלו. שכחתי לציין שלרוב החברים של רואי יש שומר ראש. מה אני אגיד לכם פשוט מסכן הילד שלי אבל הוא לא מרגיש ככה הוא מאושר ואוהב מאד את החברים שלו. אני יודעת שילדים בגילו משחקים בהמון משחקי כאילו ובתפקידי אמא ואבא אבל הילדים האלה חסרי דמיון ובכלל לא מתעניינים במשחקים. הם מכורים לטלויזיה למשחקי מחשב וכרגע הלהיט הוא בליי בלייד. אף פעם לא תיראו בבתים שלהם ספרי ילדים או חלילה משחקי קופסא... אבל ים של קלטות וידאו ודיסקים וים של דיסקים למחשב כל משחקי הוידאו שרק קיימים בשוק. הם לא יודעים מה זה המושג שכרגע אין כסף ולא יודעים מה זה לא לקבל. מבחינתם הכל קונים להם והכל מותר להם. כך שאני חושבת שאין מקום יותר טוב יותר תרבותי ויותר איכותי ממדינת ישראל. הכי כייף בעולם זה לשבת בגני שעשועים להשתולל עם הילדים על הדשא לאכול במבה עם טרופית להתלכלך להתגלש ולחזור הביתה. כאן אין אפילו גן ציבורי אחד....!!!!!!!!!!!!! ז כל מי שרוצה לחזור לישראל אני מאחלת לה את איחוליי הלבבים המון הצלחה ואושר ואני חייבת להגיד שאני מקנאה....