אנחנו בבית,בנות
לקחתי לתשומת ליבי את כל העיצות שלכן. מלאתי את חזי גאווה ניפחתי אותו ואמרתי לעצמי שלא בוכים מחזיקים פסון בשביל הבן. אבל מה? אמא זה אמא .איזשהו שריר קטן ועצבני ,אבל ממש קטן, כך בזווית הפה לא שמע כנראה את מה שהחלטתי והוא התחיל את מה שלא רציתי. הוא זז מבלי שקיבל פקודה ממני. הפך להיות עצמאי ומשם הדרך היתה קצרה. בכיתי.
בכיתי כמו שבכיתי לפני שמונה עשרה שנה , ששמו לי אותו על הידיים והחזקתי אותו בפעם הראשונה קרוב קרוב אלי מצמידה אותו ומריחה בפעם הראשונה את ריחו
נולד הגנגי שלי אדום, אדום ממש אפילו הרופא והאחיות לא הבינו מהיכן יצא צבע כזה ואני נזכרתי.... בעודי עומדת ומסתכל על חבורת הבנים הנפלאה הזו כן... הזמן חלף מהר מהר מאז שהחזקתי את אותו צרור קטן אדום בולט בשטח, גזר ,כלבסא ומה לא.....? והנה היום היגיע.
חשבתי לתומי באותו היום, שכאשר הוא יתגייס יהיה שלום ולא יהיו יותר מלחמות והכל יהיה שלו ורוגע ואנחנו האמהות נקשקש על דא והא ולא נספור ימים ושבתות אבל לצערינו הארץ שלנו אחרת.רק שיהיו בריאים.
עמדתי מהצד והתכלתי על הבנים ,לא בנים גברים כבר, שאנו וסומכים עליהם ונותנים בידיהם את הבטחון שלנו. אותם בנים שרק לפני זמן מה עדיין חבשו את ספסל הלימודים וראשיהם היה במקום אחר. אכן מחשבה זו לא הרפתה ממני במשך כל היום. הזמן.
אני כבר לא זוכרת כמה באו 25-30 כולם היגיעו גם כאלה שהם חיילים כי הם הרי חבורה שמכירה מהתיכון ומהצופים. 7 מתוכם התגייסו היום לאותו הדבר. כולם יהיו טורקיזים.
בצד עמד קצין טורקיזי, גבוה משכמו ומעלה מוקף באמהות טרודות כמוני המפגיזות אותו בשאלות. ניגשתי אליו .משום מה הוא נראה לי מוכר חשבתי שהיה תלמיד שלי.לא. רק נדמה היה לי. נגשתי אליו ,סובב את ראשו ואמר בשקט בנחת:" את רוצה לשאול האם הם מגיעים ביום ששי התשובה היא כן. "צחקתי." מהיכן אתה יודע "?שאלתיו. הסתכל עלי וצחק:מה את חושבת שהאמהות שואלות אותי?
באותו רגע רציתי לחבק אותו חיבוק חם.
נרגעתי . המידע החשוב היה בידי.....כן ....הם יוצאים ביום ששי ובין לבין שאלתי על הבסיס ,ההגעה לשם מתי הם יאכלו(כן חופרת נורא.... אמא פולניה.....סליחה רומניה.... מזל שבתי לא היתה לידי בזמן החפירות...)
ולא הספקתי לחבק חזק חזק לנשק לכווצץ את הגנגי שלי ועלו לאוטובוס. ביחד. אני מקווה שיהיו ביחד באותה מחלקה או באותו אוהל.
בשבילם מתחילה דרך חדשה מאתגרת מבגרת בדכ' כייפית ובתקווה משעממת ושקטה ובשבילנו כפי שכתבתי אמש מתחילות את הספירה לאחור. מצא מאוד מאוד חן בעיני עניין הספירה. אני מודיעה לכן בנות שהדפסתי ,הגדלתי מניילת ותולה על המקרר כך שכל פעם שיתקוף אותי געגוע לשניהם (בתי כבר שנה וחצי בצבא והיא נמצאת מהצד "השני" מדריכה...) ובטעות אגיע למקרר כדי להמתיק אותו געגוע ,אקרא את המנטרה ותאמינו לי זה יעזור לי נפשי ובעיקר לדיאטההההההההההההההההההה.
בנות היום חרגתי ממנהגי והשתפכתי והפלגתי בתיאורי אבל בטח תשמעו ממני בהמשך.
וכרגיל כפי שאני תמיד אומרת שיהיה יום שקט משעמם ורגוע לכל כוחותינו באשר הם.
לקחתי לתשומת ליבי את כל העיצות שלכן. מלאתי את חזי גאווה ניפחתי אותו ואמרתי לעצמי שלא בוכים מחזיקים פסון בשביל הבן. אבל מה? אמא זה אמא .איזשהו שריר קטן ועצבני ,אבל ממש קטן, כך בזווית הפה לא שמע כנראה את מה שהחלטתי והוא התחיל את מה שלא רציתי. הוא זז מבלי שקיבל פקודה ממני. הפך להיות עצמאי ומשם הדרך היתה קצרה. בכיתי.
בכיתי כמו שבכיתי לפני שמונה עשרה שנה , ששמו לי אותו על הידיים והחזקתי אותו בפעם הראשונה קרוב קרוב אלי מצמידה אותו ומריחה בפעם הראשונה את ריחו
נולד הגנגי שלי אדום, אדום ממש אפילו הרופא והאחיות לא הבינו מהיכן יצא צבע כזה ואני נזכרתי.... בעודי עומדת ומסתכל על חבורת הבנים הנפלאה הזו כן... הזמן חלף מהר מהר מאז שהחזקתי את אותו צרור קטן אדום בולט בשטח, גזר ,כלבסא ומה לא.....? והנה היום היגיע.
חשבתי לתומי באותו היום, שכאשר הוא יתגייס יהיה שלום ולא יהיו יותר מלחמות והכל יהיה שלו ורוגע ואנחנו האמהות נקשקש על דא והא ולא נספור ימים ושבתות אבל לצערינו הארץ שלנו אחרת.רק שיהיו בריאים.
עמדתי מהצד והתכלתי על הבנים ,לא בנים גברים כבר, שאנו וסומכים עליהם ונותנים בידיהם את הבטחון שלנו. אותם בנים שרק לפני זמן מה עדיין חבשו את ספסל הלימודים וראשיהם היה במקום אחר. אכן מחשבה זו לא הרפתה ממני במשך כל היום. הזמן.
אני כבר לא זוכרת כמה באו 25-30 כולם היגיעו גם כאלה שהם חיילים כי הם הרי חבורה שמכירה מהתיכון ומהצופים. 7 מתוכם התגייסו היום לאותו הדבר. כולם יהיו טורקיזים.
בצד עמד קצין טורקיזי, גבוה משכמו ומעלה מוקף באמהות טרודות כמוני המפגיזות אותו בשאלות. ניגשתי אליו .משום מה הוא נראה לי מוכר חשבתי שהיה תלמיד שלי.לא. רק נדמה היה לי. נגשתי אליו ,סובב את ראשו ואמר בשקט בנחת:" את רוצה לשאול האם הם מגיעים ביום ששי התשובה היא כן. "צחקתי." מהיכן אתה יודע "?שאלתיו. הסתכל עלי וצחק:מה את חושבת שהאמהות שואלות אותי?
באותו רגע רציתי לחבק אותו חיבוק חם.
נרגעתי . המידע החשוב היה בידי.....כן ....הם יוצאים ביום ששי ובין לבין שאלתי על הבסיס ,ההגעה לשם מתי הם יאכלו(כן חופרת נורא.... אמא פולניה.....סליחה רומניה.... מזל שבתי לא היתה לידי בזמן החפירות...)
ולא הספקתי לחבק חזק חזק לנשק לכווצץ את הגנגי שלי ועלו לאוטובוס. ביחד. אני מקווה שיהיו ביחד באותה מחלקה או באותו אוהל.
בשבילם מתחילה דרך חדשה מאתגרת מבגרת בדכ' כייפית ובתקווה משעממת ושקטה ובשבילנו כפי שכתבתי אמש מתחילות את הספירה לאחור. מצא מאוד מאוד חן בעיני עניין הספירה. אני מודיעה לכן בנות שהדפסתי ,הגדלתי מניילת ותולה על המקרר כך שכל פעם שיתקוף אותי געגוע לשניהם (בתי כבר שנה וחצי בצבא והיא נמצאת מהצד "השני" מדריכה...) ובטעות אגיע למקרר כדי להמתיק אותו געגוע ,אקרא את המנטרה ותאמינו לי זה יעזור לי נפשי ובעיקר לדיאטההההההההההההההההההה.
בנות היום חרגתי ממנהגי והשתפכתי והפלגתי בתיאורי אבל בטח תשמעו ממני בהמשך.
וכרגיל כפי שאני תמיד אומרת שיהיה יום שקט משעמם ורגוע לכל כוחותינו באשר הם.
