אנבלה- ANABELA
מאת אנה מריה חירון (סופרת ארגנטינאית) תרגמה מספרדית: פנינה פלמן זהו זה, החלטתי! זה מה שחשבתי אמש בזמן שאנבלה פרטה באצבעותיה במיתרי הנבל. בעצם, במה שנשאר מהכלי לאחר הטביעה. הכרתי אותה ביום סערה. הגלים דחפו אותה לחוף, קצת פגומה, אבל יפהפייה. היא התחבקה לכלי שהושיע אותה. מאותו רגע, נפגשנו כל לילה באותו מקום. היא כל כך מוכשרת בהפקת צלילים! חשבתי בזמן שהתפעלתי מעורה הבהיר והקצפי. אפילו בשני גזעים ידעה ליצור קצב. אבל הנבל...נדמה לי שהוא הילך עלי קסמים. הוא זה שהוביל אותי להחלטה. "אנבלה, אני אוהב אותך" - אמרתי כך, בפתאומיות. אנבלה שתקה. ידיה לא הפסיקו לפרוט במיתרי הנבל. "אני אוהב אותך" - חזרתי על דברי עם הסבלנות שיש רק למאוהבים. היא קפצה, ועזבה את הסלע עליו ישבה. התגלשה בחול המתחמק ומדדה כל צעד. "אני אוהב אותך" אמרתי שוב. היא עצרה קרוב, כל כך קרוב אלי שהרגשתי את נשימתה של אצות ואלמוגים. היא פרשה את ידה ואחזה בידי. נתתי לה להוביל אותי. נכנסו לים, סיירנו בין הנקרות וגילינו את סודותיהן. הדגים עקבו אחריה בהתפעלות. נתקפתי קנאה. "אבל הם סך הכל דגים" - חשבתי - "רק דגים". חזרנו לחוף. החלטנו לנוח על החול החמים, המואר על ידי ירח עגול ושחום. "אני אוהב אותך" - אמרתי שוב. היא שיחקה עם שערה הארוך ולטפה את שערי. אז אחזתי אותה בידי ונשקתי אותה בפעם הראשונה. בחיבוקי הרגשתי הנוקשות של גופה, דחייתה, אדישותה. קרות, קרות מאד הפכו ידי, וגם ידיה. נפרדתי לאט. הסתכלתי בעיניה, עיני ים. היא כופפה את ראשה והתחילה להתרחק מבלי לומר מילה. לקחה שוב את הנבל והפעם צלילים נוגים בקעו ממנו. צעקתי: "אני אוהב אותך"! היא עצמה את עיניה. הנבל בכה בשבילה. הלכה לחוף מבלי להפרד. לא ראיתיה שוב. נדדתי בחוף עד שהגיע היום. כאבי העמוק, החדש, לא נתן לי להבין. כמעט בלי כוחות, התחלתי להתרחק מהים השקרן שהבטיח לי כל כך הרבה. מאחורי דיונה, אספתי את האוהל שלי שזרקתי שם כשמהרתי להפגש איתה. בתחושה מרה, התחלתי את המעוף חזרה לשום מקום. באותו רגע, הצל שלי, שבור מהכאב העז, לחש לי באוזן: "סירוניות ומכשפים - הייתה אמור לדעת- אינם יכולים להתאהב" ס ו ף
מאת אנה מריה חירון (סופרת ארגנטינאית) תרגמה מספרדית: פנינה פלמן זהו זה, החלטתי! זה מה שחשבתי אמש בזמן שאנבלה פרטה באצבעותיה במיתרי הנבל. בעצם, במה שנשאר מהכלי לאחר הטביעה. הכרתי אותה ביום סערה. הגלים דחפו אותה לחוף, קצת פגומה, אבל יפהפייה. היא התחבקה לכלי שהושיע אותה. מאותו רגע, נפגשנו כל לילה באותו מקום. היא כל כך מוכשרת בהפקת צלילים! חשבתי בזמן שהתפעלתי מעורה הבהיר והקצפי. אפילו בשני גזעים ידעה ליצור קצב. אבל הנבל...נדמה לי שהוא הילך עלי קסמים. הוא זה שהוביל אותי להחלטה. "אנבלה, אני אוהב אותך" - אמרתי כך, בפתאומיות. אנבלה שתקה. ידיה לא הפסיקו לפרוט במיתרי הנבל. "אני אוהב אותך" - חזרתי על דברי עם הסבלנות שיש רק למאוהבים. היא קפצה, ועזבה את הסלע עליו ישבה. התגלשה בחול המתחמק ומדדה כל צעד. "אני אוהב אותך" אמרתי שוב. היא עצרה קרוב, כל כך קרוב אלי שהרגשתי את נשימתה של אצות ואלמוגים. היא פרשה את ידה ואחזה בידי. נתתי לה להוביל אותי. נכנסו לים, סיירנו בין הנקרות וגילינו את סודותיהן. הדגים עקבו אחריה בהתפעלות. נתקפתי קנאה. "אבל הם סך הכל דגים" - חשבתי - "רק דגים". חזרנו לחוף. החלטנו לנוח על החול החמים, המואר על ידי ירח עגול ושחום. "אני אוהב אותך" - אמרתי שוב. היא שיחקה עם שערה הארוך ולטפה את שערי. אז אחזתי אותה בידי ונשקתי אותה בפעם הראשונה. בחיבוקי הרגשתי הנוקשות של גופה, דחייתה, אדישותה. קרות, קרות מאד הפכו ידי, וגם ידיה. נפרדתי לאט. הסתכלתי בעיניה, עיני ים. היא כופפה את ראשה והתחילה להתרחק מבלי לומר מילה. לקחה שוב את הנבל והפעם צלילים נוגים בקעו ממנו. צעקתי: "אני אוהב אותך"! היא עצמה את עיניה. הנבל בכה בשבילה. הלכה לחוף מבלי להפרד. לא ראיתיה שוב. נדדתי בחוף עד שהגיע היום. כאבי העמוק, החדש, לא נתן לי להבין. כמעט בלי כוחות, התחלתי להתרחק מהים השקרן שהבטיח לי כל כך הרבה. מאחורי דיונה, אספתי את האוהל שלי שזרקתי שם כשמהרתי להפגש איתה. בתחושה מרה, התחלתי את המעוף חזרה לשום מקום. באותו רגע, הצל שלי, שבור מהכאב העז, לחש לי באוזן: "סירוניות ומכשפים - הייתה אמור לדעת- אינם יכולים להתאהב" ס ו ף