כולם נסעו, אבל כולם טסו בהר הארי.
אכן המשלחת לערד הייתה מכובדת ביותר וכללה כ- 20 חברים. רעיון הר הקנאים נפסל על הסף וזאת לאור מבנהו הטופוגראפי הצר, "גובהו" הנמוך והטיפוס "הלא סימפאטי" אל הסכין, שלא נראה כלל שניתן לפרוס שם את החופה וגם לעמוד ולהניף. על פי מידע מוקדם, המשכנו מזרחה, לכוון מצדה ונסענו להר בן-יאיר. זהו מצוק באורך של כ-200 מטרים הפונה מזרחה ומתנשא 142 מטרים (מדוד) מעל למישור שמתחתיו המוביל למצדה. הרכס מספק עילוי נהדר לעשרות עורבים צרחניים העטים אחרי כל אוטובוס הנע למצדה. הרוח הייתה חלשה ביותר. על פי מעגלי העורבים, היו תרמיקות באיזור, אך הן היו חלשות והעורבים לא הגביהו עמן. רק 2 המריאו: הראשון, אשר חפץ, בעל דרגה 5 וטייס ראשי בדימוס. השני, אמנון האן, בעל דרגה 5 וטייס ראשי בדימוס. מדדתי 3 דקות ו- 47 שניות באויר מההמראה ועד לנחיתה. הטיסה הייתה רכה וחשתי בתרמיקה חלשה אחת כ- 40 מ' לפני הנחיתה. לו היה האתר נמצא מתאים היה מאושר על ידינו וחזקה שהיינו קובעים את מגבלת הדרגה המתאימה לו ואז גם יתר החברים שבאו יכלו לטוס ולהנות שם. האתר לא נמצא מתאים, לא אושר ולכן אף אחד אחר לא המריא. אז תגיד אילן: אם כולם נסעו להר הקנאים, אז מי בדיוק חגג בהר הארי באותה השבת ?! שבת שלום, אמנון