"אמרתי לך"...

[מותק בניחוח שפיות]

"אמרתי לך"...

את המשפט הזה... כבר לא אוכל להגיד לו. הוא כבר איננו. ולא שצפיתי חלילה,אבל... מי לעזאזל צריך ת'אופנועים האלו ?! איזה ביזבוז...והלב בוכה לי...וזועק...כולה בן 16. וכשאמרתי לו...כמה קיוויתי שישמע לי. "לא עם רישיון...ובטח שלא בלי"... אבל הוא לא שמע. להגיד...ושוב להגיד...ושוב להגיד...לא להפסיק להגיד להם. היה לי תלמיד...ועכשיו הוא איננו. נתי...יהי זיכרך ברוך

 

[Noam גורדון]

חיימק'ה שלי, אני מבין את ההרגשה אני חושב

אך את יכולה "להגיד" כמה שאת רוצה וזה לא יעזור כלום. לא אם אין גיבוי מגיל אפס מהבית. אם הבחור גיבש עם הזמן תפיסה של "אני יודע מה טוב לי" ובבית איש לו הציב לו ולא עיצב לו גבולות, יכולת הקשבה ושכל בריא, לא יעזור כלום (ואת יודעת את זה לא פחות טוב ממני). על הכאב אין מה להגיד. כואב הלב. ילד. נער טמבלול שנטל את חייו בכפו, שיחק ברולטה וסיכן גם את זולתו. אני מודה בפה מלא שקצת קשה לי לקרוא לזה בשוויון נפש "תאונה". עבורי זו לא ממש תאונה. זה משהו בין זילזול בחייך ובחיי הסובבים אותך וסיכון שלהם לבין תאונה לבין טימטום. כמו להטיס מטוס מעל עיר סואנת בלי להבין באוירונאוטיקה וטיסה וללא רישוי מתאים. מין סוג של זחיחות, אלא שמהסוג המסוכן והמסָכֶּן. סליחה שאני אומר זאת על תלמידך לשעבר ז"ל אבל אידיוט כזה יכול היה גם להכנס בבת שלי או בשלך ולהרוג אותן/ם. ואז, הבכי היה עם צליל מעט שונה ועם ווליום מוכפל. ליבי על המשפחה הכואבת, הבטח מתוסכלת והקרועה שהשאיר אחריו.

 

[מותק בניחוח שפיות]

חנוק לי בגרון...

ולמרות חוסר הגבולות מבית... כמה שניסינו חבריי לצוות ואני...להציב אותם,ללמד,להסביר... ונכון,אני יודעת...כאילו לדווש בפריילוף... בכל זאת...כל כך קיוויתי...שנצליח משו...אפילו בקטנה...לגרום להקשבה,להפנמה. צודק...זו לא ממש תאונה...זה ללכת מראש עם הראש בקיר...תרתי משמע. וההורים...שקרועים עכשיו בגלל מותו...סביר להניח גם יחיו עם האשמה... ליבי איתם...ועם זאת...כל כך זועמת עליהם עכשיו. גם להם אמרנו בזמנו. אידיוט...קשה לי להדיג עכשיו עליו...כי אהבתי אותו...מאד... אבל אחרי הכאב...אסכים איתך. הלב שלי...בוכה.

 

[Noam גורדון]

../images/Emo25.gif

 

[M i c h a l y U S A]

יהי זכרו ברוך../images/Emo16.gif

כמה עצוב כמה עצוב..אין אין ..לפעמים כמה שמדברים איתם ומנסים לומר להם..לא..הם יעשו דווקא ..להוכיח לעצמם משהו.. כמה עצוב.. בדיוק אתמול לקחתי את אספי ל סאוט' ביצ'..מיאמי..שם רועי עובד..במסעדה על המים..רוקדים על השולחנות..שוברים צלחות..זה הכייף שלהם.. בדרך..טסו לידנו אופנוענים {קלים כאלו לא מהסוג של ה הארלי דוידסון} ..יותר דומה לטוסטוסים...מהירות עצומה ..זיגזגו..ולא תגידי ש I-95 זה כביש צר...זה חתיכת כביש 4 ו 5 מסלולים..הם טסו טסו טסו..מהירות מופרזת בלי וחלקם בלי קסדות..לא אין ממש חוק קסדות בפלורידה..[ בבוסטון כל מי שיש לו אפניים חייב קסדה], פחד אלוהים איך שהם נהגו... ואספי שלי חולם על האופנוע הזה..והיית צריכה לראות איך הגיב.ממש חולם ..אבל אני כמו כל הורה מגזימן בדאגנות ייתר..ישר... אומרת לא...וזה הקטע..כמה שאומרת לא..הם יגידו כן..אז אולי עדיף לשתוק.

 

[מותק בניחוח שפיות]

לאאאאאאאאאאא...

לא לשתוק ! אפ'פם לא לשתוק !

 

[M i c h a l y U S A]

זה בדיוק הקטע של: לחפור

מתברר גם היום..שאם יש לי התנגדות מסויימת..אפילו מנומקת..ויש סבירות גבוהה שאני גם צודקת.. הם יעשו בדיוק ההיפך ממה שאני אמרתי, לא יודעת אם זה לעשות דווקא, או להוכיח שאני לא צודקת..או להוכיח לעצמם שהם חכמים יותר..אבל מתברר שהם תמיד עושים הפוך..ולא משנה הסטטיסטיקות..הפחדים שלי..המאמרים בעיתון..הם תמיד יעשו הפוך. את אמרת לו..לבחור..את הזהרת..או ביקשת..ואני בטוחה שההורים שלו אמרו את אותו הדבר...זה עזר? יובלי שלי הקטן חלם על זה..שנינו כזוג הורים..גם אבא שלו..אמר לו: לא. מקווה שלא יעשה את זה על דעת עצמו שיהיה בן 18. ושוב חבל על הנער..חבל על המשפחה..יהיה זכרו ברוך.

 

[ע פ ר ל ה]

בוקר טוב מיכלי

ישנן "חפירות" שלא מעניינות לי את הקצה! באופן חד משמעי אני אומרת לא!!! כשאני שלמה במקום שלי. כשמדובר על סכנת חיים יקירתי,אני אצרח את הלא בכל הכח. אני רוצה את הבן שלי חי,ושלא אקלל את עצמי כל החיים על סיכון שאיפשרתי לו. ולכן,מצדי שיחפור,שיכעס עליי,שיעשה ברוגז... כל עוד זה בשליטתי,אני לא אאפשר לו רשיון לאופנוע!!! אני לא מוכנה להיות שותפה לפשע,והחיים של הבן שלי הכי יקרים בעולם!!! מבחינתי אין דיון בנושא ואין מקום לוויכוחים. הוא ניסה להונות אותי בכך שאם יהיה לו טוסטוס,אז יהיה לו קל להגיע לאימונים(4 פעמים בשבוע). ואני כפי שכבר כתבתי פה עניתי לו:אשלם לך מוניות למרות שזה יקר. הרבה מאוד פעמים אני מסיעה אותו לאימונים. גם מרשיון לרכב אני פוחדת,אבל לזה יש זמן... יום קל לכולם

 

[Noam גורדון]

עפרלה, ה"נחישות" שלך הצחיקה לי את עור התוף

את מוזמנת לצווח באזני בנך מה שרק בא לך והוא מצידו יכול דקותיים אחרי כן, לצאת החוצה לחברו ולנהוג על אופנוע ללא רישיון. בדיוק כמו שעשה תלמידה ז"ל לשעבר של חברתנו. כל המשפטים שכתבת כדוגמת: "מבחינתי אין דיון בנושא ואין מקום לוויכוחים" מאוד נעימים לאוזנך כשאת מקשיבה לעצמך ואני בטוח שהם משרים עליך ביטחון ותחושת שליטה במצב, אלא שמעבר לעובדה שאת עובדת על עצמך, אין בהם כלום. בגיל מסוים הילד איננו עוד המשך שלך אלא ישות נפרדת ממך ומה לעשות, לישות הזאת יש מערכת קבלת החלטות שלאתמיד מקובלת עלינו. מי שלא מגמיש את הכרתו ומביא אותה למקום שבו ברור לו שלא בכל יש לו ויכולה להיות לו שליטה, יחווה זאת במוקדם או במאוחר והאכזבה תהא מועצמת שלא צורך. אני לא אומר שעליך להסכים וללכת ולרכוש עבורו קטנוע, שיהיה ברור. לא זו כוונתי. אלא שהפאתוס הזה של "לעולם לא אסכים ואין מקום לויכוח"" הוא חביב אבל לא לעולם חוסן ולא לעולם הוא בכלל ישאל אותך. יש מקום לויכוח כי במקום בו מתנהל ויכוח בצורה נכונה, יש גם מקום לשיכנוע, להבנה, לפשרה ולהתחשבות ומשני הצדדים. ההתנהגות שלו אמורה לפגוש את הפחדים שלך במקום כלשהו שאמצע ולא אצלך בקצה. ואצלך בקצה, שוב אין הכוונה שתסכימי לקטנוע. אצלך בקצה כוונתי לכך ש"אינך מוכנה לדבר על". במקום שבו "אין מקום לדבר על...", גם אין מקום להתחשבות. חישבי לעצמך מה מפחיד אותך בלדבר ולמה את כה חוששת מכך שדיבור יוביל לקטסטרופה, בעוד שאותה קטסטרופה עלולה להגיע בקלות גדולה יותר בלי הדיבור... זה סוד הקסם (ותחשבי על זה)

 

[ע פ ר ל ה]

אהלן נועם

כל מה שאמרת,ברור ומובן לי. דווקא דברנו על הסירוב שלי לאפשר לו רשיון לאופנוע. הסברתי לו בדיוק את המניע שלי וסיפרתי לו על הפחדים שלי. הוא כמובן לא מודע לסכנות כמוני,ולא פוחד וחושש כמוני. מה שיש לו בראש זה הרצון לחוות נהיגה באופנוע. זה קטע של נערים,זה הכייף שהם רואים בזה... וברור שיש כייף בנהיגה,ותחושת החופש והרוח המלטפת... גם אנחנו המבוגרים אוהבים ונהנים מזה. ישנם שנמנעים בכלל לעלות לכלי המסוכן,והאחראים נוהגים בזהירות יתרה... לשמחתי הרבה,יש שקט בנושא מאז... ואני סומכת עליו ורוצה להאמין שלא יעשה שטויות וינהג ללא רשיון. לשמחתי הוא נער דיי נח למרות ההורמונים המשתוללים ולמרות הרצון להרגיש גדול ובוגר. יש בו נימוס וכבוד יוצאי דופן כלפיי,ואני מעריכה אותו על כך. זוכר שסיפרתי כאן על ההסכם שלי איתו שהוא מתקשר אליי בכל שעתיים בערך כאשר הוא נמצא במסיבה? זה אחד הדברים שמעידים על התחשבות שלו בי והרבה כבוד והבנה של הפחדים שלי. מבחינתו זה ברור לגמרי שצריך לעדכן אותי,הוא עושה זאת באהבה,ואני מצדי מפרגנת לו ומוקירה לו תודה. כמה נערים כאלה אתה מכיר? כמה הורים מעורבים בחיי ילדיהם עד פרטי פרטים אתה מכיר? אז אני דואגת להיות מעורבת ומתעניינת,ואין מצב שבו הוא ילך למסיבה למשל ולא אדע היכן היא ואיך נוסעים ואיך חוזרים. ובכלל ברור לי שהקשר והתקשרות והאהבה ביני לבינו,הם היסוד וגם הסוד להצלחה. תודה נועם על מילותיך

 

[Noam גורדון]

להיות מעורב לפרטי פרטים אינו דבר רצוי

ידידתי, להיות מעורב "לפרטי פרטים" כמו שאת אומרת, הינו לעיתים כסות לאובססיה לשליטה ומילותיך לפיהם לא רק שיש לך ציפיה לשיחת טלפון ממנו כל שעתיים מדאיגה מאוד. מדאיגה משני טעמים: האחד - בנך למד איך להפעיל אותך ובשיחת טלפון כל שעתיים הוא קונה את האפשרות לעשות מה שהוא רוצה, כי למד שזה מה שמרגיע אותך. השניה - את אישה חרדה מאוד ולהיות כה חרד איננו דבר בריא והלחץ המתמשך ונתן בסוף את אותותיו עפרה. את אפילו לא שמה לב כיצד זה נראה מהצד ואת "מצוידת" בשק מלא של המקות וסיבות, בעוד שיש בהן בעיה אחת- הן מנותקות מהמציאות ואת צובעת שבע ורוד על עינייך ומייחסת משמעויות לדברים חסרי משמעות. שיחת טלפון כל שעתיים מרגיעה אותך אך אין לה שום ערך מבחינתך שליטתך על הנער וכל מה שהיא מייצרת זו אימא נודניקית בעיניו, גם אם מתוך נימוס ומהכרת אימו החרדה הוא יאמר לך אחרת עופרלה כדי לא לפגוע בך. אני מכיר את הנוער מקרוב. קרוב מאוד. על עוצמותיו ויופיו ועל חולשותיו וכיעורו. אני ממליץ לך לראות את המציאות כפי שהיא, להפנים שבצד היותך אימו ואישה משמעותית עבורו, כרגע קבוצת בני הגיל היא משמעותית עבורו יותר ממך, וזהו סידרו של עולם וכך צריך להיות. אם שוגה את לחשוב שלא זה המצב "אצלכם", מה חבל. עתידה את לגלות זאת במוקדם או במאוחר ואני, את יודעת, חסיד של עיניים נקיות, של הסרת משקפי שמש היכן שלא צריך ושל הכרה במציאות כפי שהיא.

 

[ע פ ר ל ה]

בוודאי שאני חרדה,ומאוד!

המציאות לימדה אותי להיות חרדה כל כך. נערים מגיעים למסיבות,למועדונים...וקורים שם אסונות. אז אני דואגת מאוד לבן שלי. אני לא כל היום מתהלכת עם פרצוף של חרדה ודואגת... אבל כשיוצאים לאנשהו...חשוב לי לדעת שהכל בסדר. ואין עם זה בעיה. ונהפוכו,הוא מבין זאת ולא מרגיש או חושב שאני כופה עליו או לוחצת... אין פה עניין של אובססיה בכלל. יש פה רק עניין של ליידע ולעדכן כי זה חשוב. אני לא חושבת שיש טעם פגום בתקשורת הזאת. גם אני מיידעת אותם היכן אני ומתי אני חוזרת. אף אחד לא צריך להרגיש תלוש ומנותק מהשני. כולנו פה מתקשרים ומיידעים ומעדכנים...לא נעלמים אחד לשני ולא מרגישים לחץ כפוי או נודניקיות. אולי אתה לא מכיר פתיחות וקירבה מסוג כזה,אבל אצלנו זה כך. הדאגה שלי לא באה ממקום של שליטה ורודנות נועם. היא רק באה ממקום של דאגה ובעיקר בגלל המצב החברתי המזעזע בשנים האחרונות. כולם פה מודעים למצב הזה,וכולם דואגים ליידע ולהרגיע כשלא נמצאים בסביבה יחד. וזה מבורך בעיניי,ועדיף על פני תקשורת רעועה עצבנית ומתמרדת.

 

[א ש לי]

עפרלה

את די מתארת את המצב ביני לבין בנותיי הגדולות חברות, פתיחות, איכפתיות, שיתוף גם בדברים שאמא לא תמיד צריכה לדעת, הן מנדנדות לי, יותר ממה שאני להן, ולמרות הכל, יש להן רישיון נהיגה וזה מלחיץץ בטירוף ואני בחרדה לשלומן, הן מבלות ושום טלפון של כל שעה אפילו לא יכול להרגיע, הן צעירות, ולמרות שאני חושבת שהן אחראיות, וקיבלו בסיס טוב של חינוך והן כמובן הכי חכמות בעולם, המשפט של "אני סומכת עליהן" מאבד ממשקלו כי בגיל הזה קל יותר לעשות שטויות, ולהיגרר למשהו שימשוך אותן בלהתנסות. הם גדלים... יש להם חיים משל עצמם, אני יכולה רק להמשיך לאהוב, לתת הרבה חום, ולהמשיך לדאוג ולהתפלל כמו כל אמא לשלומן.

 

[ע פ ר ל ה]

ברור אשלי

אני מברכת על רמת היחסים הקרובה שיש לי עם ילדיי וברור שלא כל צעד שלהם אני יכולה לטרפד,וגם לא צריכה. גם אם אני חושבת שאני צודקת ומבינה טוב יותר מהם... אני מנסה להעביר בכתב את האווירה המשפחתית שלנו וזה לא קל ולפעמים זה מקבל קונוטציה שונה מהאמת. כשאני אומרת שאני דואגת וחרדה לשלומם זה לא אומר שאני כל היום וכל יום רודפת אחריהם ומציקה. היחסים הם כאלו ש... כשהולכים או נוסעים לאנשהו,דואגים להיות בקשר מפעם לפעם. אתמול למשל נסעתי לצפון בשעה 11:30 וחזרתי ב 21:30. דאגתי להרים אליהם ט'ל ולשאול לשלומם. הם גם התקשרו אלי לשאול מתי אני חוזרת... אז כשהבן שלי יוצא למסיבה עם חברים,אני מודאגת בגלל המצב במועדונים. פשוט כך. ברור שגם אם יתקשר כל חצי שעה זה לא לגמרי ישנה את הדאגה הבסיסית שלי אבל זה נותן לי שקט קטן. בבית שלנו מנהלים שיחות כפי שכבר הבנת. כך הגענו להסכמים על נקיונות וכו'... ולסיכום,שיהיו כולם בריאים,ושאנחנו כהורים לא נפסיק להיות בשבילם הקיר התומך והלב האוהב. ערב טוב לכולם

 

[א ש לי]

ערב מקסים לך../images/Emo39.gif

ושלא נדע צער.

 

[ע פ ר ל ה]

אמן ואמן../images/Emo70.gif

 

[מותק בניחוח שפיות]

הסכמים...

זו השיטה גם לדעתי.

 

[ע פ ר ל ה]

../images/Emo45.gif בהחלט מתוקה שלי...

כבר דברנו על זה.זוכרת? זו דרכנו... רק שנועם לצערי לא קורא אותי נכון והופך אותי לחרדתית מזעזעת ונודניקית מן השורה. וחבל שכך,כי אני לגמרי לא. אבל לא חשוב. העיקר היא האמת שלנו ודרך פעולתנו. יש לי שאלה אלייך מותק... הנער שנהרג לצערי הרב(הלב מתכווץ נורא) מרד בהוריו חזק על משהו? מעניין אותי לדעת באיזו אווירה הוא חי,אילו הורים היו לו,אילו יחסים היו בינו לבינם... ברור לי שתקשורת עם ילדינו המתבגרים,קירבה ואהבה,דאגה ועוד... תפקידם לעזור ולחזק ולתמוך,גם לרסן ולמתן... ברור לי שהידיעה שאנו ההורים איכפתיים ודואגים... זה אמור לשים את הנער המתבגר במקום אחר טוב יותר מאשר נער שהוריו עסוקים בעצמם או בקריירה שלהם,או שסתם אין להם כח כבר ונמאס להם להיות הדמות של הורה מחנך ואחראי לילדו עד גיל 18. דעתך או ידיעתך חשובה ומעניינת אותי.

 

[מותק בניחוח שפיות]

בואי נדיג ש...

יש לי הרגשה מאד חזקה... שאין בינך להורים הללו...כלום דומה. מעבר לזה לא אוכל לפרט...מפאת חיסיון שאני מחוייבת לו. בעיתון של אתמול...בכתבה שהייתה על הנער שנהרג...היה כתוב שהוריו ידעו שהוא רוכב על אופנוע ללא רישיון על בסיס קבוע... זה בטח מאיר לך קצת את התמונה על ההורים והאווירה שם בבית,נכון?

 

[ע פ ר ל ה]

כן. סיפקת לי את התשובה מותק...

כל כך עצוב וחבל.אוי כמה שזה עצוב לעזאזל... בא לי להכות על השולחן מהקריזה עכשיו!!!